במשנה (סוטה פ"א מ"ג, סוטה ו.) ואלו אסורות לאכול בתרומה, האומרת טמאה אני לך, ושבאו עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך.
ופי' הר"ב במשנה אסורה לאכול בתרומה: לעולם, ואפי' היאבת כהן.הכוונה שנפסלה אף מתרומה דבי נשא כדין זונה. ורש"י במתני' פירש, לאכול בתרומה: אםהוא כהן. היינו דמיירי באשת כהן, ונפסלה מלאכול מתרומתו אף אם עדיין לא גירשה. וכבר העירו האחרונים בשינוי הפירושים ברש"י וברע"ב (עי' בזה הגהות מהר"ב רנשבורג עה"ג).
והנה במשנה מונה ה' אופנים שאסורה לאכול בתרומה, ובמשנה לקמן (פ"ד מ"ב, סוטה כד.) לגבי דין נטילת כתובה יש חילוק בין ה' אופנים הללו, דבג' בבי הראשונים שהאשה היא הגורמת שאינה יכולה לשתות כגון שאמרה טמאה אני או באו עדים או שאינה רוצה לשתות, אין לה כתובה, אבל בב' אופנים שאינה שותה מחמתו שהוא אינה רוצה להשקותה או שבא עליה בדרך, אינה שותה אבל נוטלות כתובה.
ולכאורה כן הדבר לגבי תרומה דבי נשא, אה"נ דבאופנים שהיא מודה שטמאה או באו עדים שטמאה, ואף אם רק אומרת שאינה רוצה לשתות כיון שרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה נעשה ספק זונה ואסורה לאכול בתרומה עד שיתברר הדבר, אולם באופן שהבעל אינו רוצה להשקותה וגירשה והיא טוענת שטהורה היא, כמו שנוטלת כתובתה למה תפסיד אכילת תרומה דבי נשא אם בת כהן היא? אם לא שנאמר שגם כאן יש לומר שרגלים לדבר ומספק מחמרינן עלה שלא תאכל בתרומה.
ואם כדברינו אולי בזה נחלקו רש"י ורע"ב, דרש"י נקט דוקא אם 'הוא כהן' משום דעל הבבא כשהבעל אינו רוצה להשקותה אסורה רק לאכול מתרומתו (והחילוק מובן, כיון שלדבריו הרי נטמאה עכ"פ מצינן להחמיר על תרומתו בשונה מתרומה דבי נשא שזה זכותה) אבל מותרת לאכול בתרומה דבי נשא, והרע"ב ס"ל דאחר קינוי וסתירה אסורה אף בתרומה דבי נשא ולכן פירוש הוא את המשנה בבת כהן.
ואם כנים דברינו יתבארו בזה דברי הרמב"ם בהל' תרומות (פ"ח הט"ו) שכתב: אשת איש שבאו לה עדי קינוי וסתירה אסורה לאכול בתרומה וכו' מת בעלה קודם שישקנה, או שהיתה מן הנשיםשאינן שותות ולא נוטלות כתובה, הרי זו אסורה בתרומה לעולם.
ולכאורה קשה על דבריו שכתב שדין תרומה תלוי בדין כתובה, שהנשים שאינם נוטלות כתובה אסורות בתרומה, הלא במשנה כאן מפורש דלא כדבריו שאף במי שהבעל אינו רוצה להשקותה שנוטלות כתובה אסורה לאכול בדבריו (וכן הקשה בספר כתר המלך).
אולם לפי הנ"ל כיון שהרמב"ם מיירי כאן מבת כהן לענין תרומה דבי נשא (שנקט בלשונו אשת איש ולא כ' אשת כהן כמו בהלכה שלאחריו וכן מורה לשונו אסורה לאכול בתרומה "לעולם" היינו אף אחר שנתגרשה) וזה הדין הוא דוקא במקום שלא נוטלות כתובה וכנ"ל.
טשעירמאן האט געשריבן:
אויב איך מעג וויל איך אנפרעגן גאנץ פשוט שמשון איז געווען א צדיק אדער נישט? פון איין זייט איז ער געווען א שופט ביי אידען 20 יאר (און פ''וו זאל ער נישט זיין) פון די אנדערע זייט ער האט חתונה געהאט מיט א פלישתית סאיז אפי' דא א מפרש די פעמון האט די אייבערשטער געדארפט צו פארטרייבען זיינע מקטריגים און אזוי נאך בקיצור יש צדדים לכאן ולכאן איינער קען מיר אויסקלארען די ענין?
אודאי איז שמשון געוועהן א צדיק, די גמרא דא באטיטלט אים "אותו צדיק". אין מדרש שטייט אין א פלאץ אז יעקב אבינו האט געהאלטן אז ער איז דער מלך משיח. מיר האבן נישט קיין השגה אין דעם גאנצן ענין; לבאר סוגיות שמשון הגיבור קאן מען שרייבן גאנצע בענדער.
איך האב געהערט דערציילן אז רביה"ק מסאטמאר זצ"ל איז אמאל געגאנגען באזוכן א געוויסע היימישע רב, און דער רב האט פונקט געלערנט דאן דעם סוגיא פון שמשון ווי חז"ל דרוקן זיך אויס אז שמשון הלך אחר עיניו, האט דער רב זיך אויסגעדרוקט אז מ'קען מען זאגן אז אין דעם ענין איז איכשר דרא... ווייל קיינער וועט נישט זאגן אויף אן היינטיגן גדול אז הלך אחר עיניו... פארציילט מען אז רבינו האט זיך מורא'דיג געבייזערט אויף דעם סטעיטמענט. ווי קען מען אפעלערנען פשוט פשט אז שמשון - שהיתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג - איז טאקע הלך אחר עיניו ווי א פראסטער גאסן אינג?!! האט דער רבינו צוגעלייגט אזזכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה וגו'ואנקמה נקם אחת משתי עיני מפלשתים, שטייט אין ירושלמי סוטה אז די שכר פון די צווייטע אויג איז מתוקנת לעולם הבא. חס מלהזכיר אז אן אויג וואס איז משוקע בתאוה אין זאל ווערן אוועקגעשטעלט לעולם הבא! אלא מאי, כל הענין הוא למעלה מהשגתינו.
רש"י ברענגט דא דאס אז די שכר פונעם צווייטן אויג איז אוועקגעלייגט לעולם הבא
-
געהערט אמאל פון ר' אלימלך שו"ב שווארץ אויך איבער דעם ענין חס ושלום אםצולערנען בגנותו של אותו צדיק כדברים פשוטים, דאס איז פון די כבשי דרחמנא ווי דוד המלך מיט זיינע ענינים, אלעס צו באהאלטן פון די סטרא אחרא למיכסי עתיק, עמיקא וטמירא.
אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל, או שלמה מלך ישראל שנקרא "ידידיה", נשאו נשים נוכריות בגיותן. אלא סוד הדבר כך הוא: שהמצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו שמא בגלל ממון שיטול, או בשביל שררה שיזכה לה, או מפני הפחד, בא להכנס לדת. ואם איש הוא בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית ואם אשה היא שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל.
ואם לא נמצא להם עלה – מודיעין אותן כובד עול התורה, וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות, כדי שיפרושו. אם קבלו ולא פירשו, וראו אותן שחזרו מאהבה – מקבלים אותן, שנאמר: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה" (רות א יח).
(טו) לפיכך לא קיבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה. בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן הגוים בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות. והיו בית דין הגדול חוששין להן, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתיראה אחריתן.
(טז) ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום – חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדין. ועוד: שהוכיח סופן על תחילתן, שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות. והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן, שנאמר: "אז יבנה שלמה במה" (מלכים א יא ז).
(יז) גר שלא בדקו אחריו, או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל הגוים. וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. אפילו חזר ועבד עבודה זרה – הרי הוא כישראל משומד, שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבדתו, מאחר שטבל – נעשה כישראל. ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן.
(יח) ומפני זה אמרו חכמים: קשים להם גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר בשביל דבר ומטעין את ישראל. וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאווה. וכן רוב הנסיונות – האספסוף היו בהן תחילה.
מיללער האט געשריבן:
במשנה (סוטה פ"א מ"ג, סוטה ו.) ואלו אסורות לאכול בתרומה, האומרת טמאה אני לך, ושבאו עדים שהיא טמאה, והאומרת איני שותה, ושבעלה אינו רוצה להשקותה, ושבעלה בא עליה בדרך.
ופי' הר"ב במשנה אסורה לאכול בתרומה: לעולם, ואפי' היאבת כהן.הכוונה שנפסלה אף מתרומה דבי נשא כדין זונה. ורש"י במתני' פירש, לאכול בתרומה: אםהוא כהן. היינו דמיירי באשת כהן, ונפסלה מלאכול מתרומתו אף אם עדיין לא גירשה. וכבר העירו האחרונים בשינוי הפירושים ברש"י וברע"ב (עי' בזה הגהות מהר"ב רנשבורג עה"ג).
והנה במשנה מונה ה' אופנים שאסורה לאכול בתרומה, ובמשנה לקמן (פ"ד מ"ב, סוטה כד.) לגבי דין נטילת כתובה יש חילוק בין ה' אופנים הללו, דבג' בבי הראשונים שהאשה היא הגורמת שאינה יכולה לשתות כגון שאמרה טמאה אני או באו עדים או שאינה רוצה לשתות, אין לה כתובה, אבל בב' אופנים שאינה שותה מחמתו שהוא אינה רוצה להשקותה או שבא עליה בדרך, אינה שותה אבל נוטלות כתובה.
ולכאורה כן הדבר לגבי תרומה דבי נשא, אה"נ דבאופנים שהיא מודה שטמאה או באו עדים שטמאה, ואף אם רק אומרת שאינה רוצה לשתות כיון שרגלים לדבר שקינא לה ונסתרה נעשה ספק זונה ואסורה לאכול בתרומה עד שיתברר הדבר, אולם באופן שהבעל אינו רוצה להשקותה וגירשה והיא טוענת שטהורה היא, כמו שנוטלת כתובתה למה תפסיד אכילת תרומה דבי נשא אם בת כהן היא? אם לא שנאמר שגם כאן יש לומר שרגלים לדבר ומספק מחמרינן עלה שלא תאכל בתרומה.
ואם כדברינו אולי בזה נחלקו רש"י ורע"ב, דרש"י נקט דוקא אם 'הוא כהן' משום דעל הבבא כשהבעל אינו רוצה להשקותה אסורה רק לאכול מתרומתו (והחילוק מובן, כיון שלדבריו הרי נטמאה עכ"פ מצינן להחמיר על תרומתו בשונה מתרומה דבי נשא שזה זכותה) אבל מותרת לאכול בתרומה דבי נשא, והרע"ב ס"ל דאחר קינוי וסתירה אסורה אף בתרומה דבי נשא ולכן פירוש הוא את המשנה בבת כהן.
ואם כנים דברינו יתבארו בזה דברי הרמב"ם בהל' תרומות (פ"ח הט"ו) שכתב: אשת איש שבאו לה עדי קינוי וסתירה אסורה לאכול בתרומה וכו' מת בעלה קודם שישקנה, או שהיתה מן הנשיםשאינן שותות ולא נוטלות כתובה, הרי זו אסורה בתרומה לעולם.
ולכאורה קשה על דבריו שכתב שדין תרומה תלוי בדין כתובה, שהנשים שאינם נוטלות כתובה אסורות בתרומה, הלא במשנה כאן מפורש דלא כדבריו שאף במי שהבעל אינו רוצה להשקותה שנוטלות כתובה אסורה לאכול בדבריו (וכן הקשה בספר כתר המלך).
אולם לפי הנ"ל כיון שהרמב"ם מיירי כאן מבת כהן לענין תרומה דבי נשא (שנקט בלשונו אשת איש ולא כ' אשת כהן כמו בהלכה שלאחריו וכן מורה לשונו אסורה לאכול בתרומה "לעולם" היינו אף אחר שנתגרשה) וזה הדין הוא דוקא במקום שלא נוטלות כתובה וכנ"ל.
ראשית תודה על דבריכם המחמיאות. על הפנים נראה שרצונכם לומר דנראה משם "דלא"כרש"י אלא כהרע"ב דגם מתרומה דבי נשא נפסלה. לא עיינתי עדיין בגמרא שם כל הצורך, אבל בפשטות מיירי שם מסוטה ודאי (זונה) וזונה בוודאי אסורה אפי' מתרומה דבי נשא כנ"ל
די גמרא פארציילט אז די קינדער זענען אהיימגעקומען פון די פעלדער צו זייערע עלטערן עדרים עדרים. אל תקרי עדיי עדיים אלא עדרים עדרים. די מהרש"א זאגט בדרך צחות אז א קינד זאגט נישט קלאר די אות "ר", פארדעם זאגט עס די פסוק עדיי עדיים כלשון תינוקות.
די גמרא אין מסכת סנהדרין (קד ע"ב), דאמר ר' יוחנן בשכר (שמות ב, כ) קראן לו ויאכל לחם זכו בני בניו וישבו בלשכת הגזית שנאמר (דברי הימים א ב, נה) וממשפחות סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב וכתיב התם (שופטים א, טז) ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה אשר בנגב ערד וילך וישב את העם.
אין אונזער גמרא און אזוי אויך אביסל שפעטער אין מסכת סנהדרין (דף קו ע"א) זאגט די גמרא, דא"ר חייא בר אבא א"ר סימאי שלשה היו באותה עצה אלו הן בלעם איוב ויתרו בלעם שיעץ נהרג איוב ששתק נידון ביסורין ויתרו שברח זכו בני בניו לישב בלשכת הגזית שנאמר (דברי הימים א ב, נה) ומשפחות סופרים
לכאורה איז דאך דאס א סתירה צווישן די צוויי אויבערמאנטע גמרות מיט וועלכע זכות יתרו האט זוכה געווען אז זיינע קינדער זאלן זיין דיינים אינעם לשכת הגזית? ענפערט אויף דעם דער מהרש"א(מסכת סנהדרין) אז בעצם וואלט יתרו מיט זיינע קינדער געווען אסור לבוא בקהל ה׳. אזוי ווי עס שטייט אין די תורה: לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה' וכו' על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים וכו', נאר וויבאלד 'יתרו' האט געטוען דאס פארקערטע, ער האט געזאגט: "קראן לו ויאכל לחם" האט ער זוכה געווען אז ער מיט זיינע קינדער זענען יא מותר לבוא בקהל ה׳ און פארן אנטלויפן פון פרעה האט ער זוכה געווען אז זיינע קינדער זאלן זיין דיינים אינעם לשכת הגזית, וואלט ער ווען נישט געווען ראוי לבוא בקהל ה׳ וואלטן זיינע קינדער נישט געקענט זיין דיינים אינעם לשכת הגזית, ווייל מאיז נישט ממנה א דיין איינער וואס אסור לבוא בקהל ה׳.
תוספות סוטה היא מחכמי אשכנז (י"א מאשפיירא) בשונה מרוב תוס' בש"ס שמיוסד על תוס' צרפתים. ובשונה מתוס' בכל מקום שע"פ רוב כשביאין רש"י קוראים אותו פי' הקונטרס, תוס' כאן קורא אותו בשמו רש"י, והיא משום שחכמי צרפתים כולם מבניו ותלמידיו ונקודת ההתחלה בסוגיא היה בפירושו, משא"כ חכמי אשכנז.
עיין יב. תוד"ה אחרים אומרים, וא"ר שמצא בקונטרס צרפת, דהיינו שמצא קובץ תוס' מחכמי צרפת, וכן שם ד"ה חצר פי' רבי בשם ר"ש ב"ר קלונימוס שזה שם אשכנזי מובהק.
עיין ה. תוד"ה כל אדם בסוף שמצא לנכון לציין שתוס' זו היא מתוס' ר"י.
אלו נאמרין בכל לשון, פרשת סוטה וידוי מעשר קריאת שמע וכו'. איך שפיר אז דער ענין ברויך לכאורה א שטיקל ביאור.
אין די סיפא ווען די משנה רעכענט אויס די דברים שנאמרין אלא בלשון הקודש, איז פשוט אז מען ברויך זאגן די אריגינעלע לשון הפסוק. די זעלבע וואלט געווען אויב פרשת סוטה וקריאת שמע וכו' וואלט געווען אין די צווייטע קאטאגאריע; און ביי תפלה וואלט מען געברויכט זאגן די נוסח שתיקנו אנשי כנסת הגדולה. אבער איצט אז מ'קען זיי זאגן בכל לשון, פון גריכיש ביז לאטייניש, ברויך מען פארשטיין אויף וועלכע באזיס קען דער אינדיווידואל איבערטייטשן די ווערטער, ווער איז דער לינגוויסט וואס קען פעסט-שטעלן די ריכטיגע איבערזעצונג פון לשה"ק צו לע"ז. צום ביישפיל, די אפיציעלע איבערזעצונג פון פסוק ראשון פון שמע איז Hear O Israel, the Lord our God is One Lord (לכאורה קומט דאס פון די קריסטן, להבדיל). איז דאס טאקע די ריכטיגע איבערזעצונג ע"פ תורה? און וואס איז אויב עמיצער האט געזאגט נאר Hear Israel, די משמעות בלייבט די זעלבע, אפשר קען מען גאר זאגן וועלכע ווערסיע מ'וויל!
למעשה זעה איך אז דער משנה ברורה אין הלכות קריאת שמע זאגט טאקעועיין בספרי האחרונים דבימינו אף מצד הדין יש ליזהר שלא לקרותה בלשון אחר כ"א בלשון הקודש כי יש כמה וכמה תיבות שאין אנו יודעים איך להעתיקם היטב כגון תיבת ושננתם. קוקט אויס אז זאגן בכל לשון אן דעם וואס מען ווייסט די ריכטיגע תרגום איז נישט אזא פשוטע זאך.
אפשר קען עמיצער אריינקומען און קלאר שטעלן דעם ענין.
אין חידו"ת מהר"ם ט"ב (בדרשה על אם הדרכים בנסיעה למקומות הק' כ"ח תמוז תש"מ) האב איך געזען א הערליך ווארט אויפ'ן מאמר חז"ל אל יפטור אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זכרהו, ווייל לעולם איז דאך אין גמ' סוטה מו: מבואר די דיני לויה מיט פארשידענע גדרים פאר רבו, רבו המובהק, וכו', און דער שיעור איז ד' אמות. איז ווען עמיצער באגלייט א חבר, ווי אזוי קען מען מרמז זיין נאכ'ן באגלייט ווערן ד' אמות אז דער באגלייטער קען שוין צוריקגיין. אפן זאגן איז דאך א פראבלעם, ווי חז"ל זאגן אז די שטרויכלונג פון מכירת יוסף איז געקומען וויבאלד יוסף האט צוריקגעשיקט יעקב אבינו ביי אים באגלייטן צו זוכן די ברידער. איז דא אן עצה מרמז צו זיין אן ענין וואס רעדט פון ד' אמות. איז דא א שיינער מאמר חז"ל אין לו הקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה, זאל מען דאס זאגן פאר'ן חבר, וועט ער כאפן דעם רמז אז ער קען זיך שוין אויסדרייען.
דאס איז פשט אינעם מימרא "אל יפטו"ר אדם מחבירו" מ'זאל סתם אזוי נישט אפ'פטר'ן דעם חבר, ס'קען דערפון ח"ו ארויסקומען א קלקול, נאר ווי אזוי זאל מען אים צוריקשיקן "אל מתוך דבר הלכ"ה" מיט'ן מאמר חז"ל אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכ"ה, "שמתוך כך זכרה"ו" אזוי וועט ער כאפן דעם מעסעדזש אז ער קען שוין צוריקגיין. ושפ"י.
