לזכות את הרבים וועל איך ארופלייגן דא שילובים פון סנהדרין צו מכות דורך בעה"ב (נישט יושבים באהלה של תורה אגאנצן טאג) לומדי החבורה, געשריבן אויף א פארום ווי מ' איז עוסק בלימוד החבורה
וזה החלי (נישט קיין שילוב אבער א שיינע דרוש)
בסיומא דמסכת צדיק בא לעולם טובה באה לעולם שנאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו.
אפ"ל בהקדם דלכאורה מאי האי דקאמר צדיק בא לעולם דמשמע שהצדיק בא כן להעולם, הלא לכל אחד הבחירה חפשית בכל יום מימי חייו להיות צדיק או ח"ו להיפך, ואיך שייך לומר 'צדיק בא לעולם'.
ובע"כ צריכין אנו לומר שצדיק בא לעולם לאו היינו לידת צדיק, אלא פעולת הצדיק, בכל פעם שיש מעשה של צדיק בעולם, טובה באה לעולם.
אבל לפי"ז למה הביא הכתוב של זה ינחמנו, הלא כל התורה מלא מזה שבעשיית מצוות ומעשים טובים טובה באה לעולם.
אולם אפ"ל עפ"י דבריו של הפנים יפות בתחלת פרשת ראה, את הברכה אשר תשמעון, דלכאורה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. ופי' שבאמת אין זה שכר על עשיית המצוות, שזה צפון לצדיקים בעוה"ב, אלא בשביל שיוכלו להמשיך בלימוד התורה וקיום המצוות בלי מניעה וטירדא, וזה את הברכה - אשר תשמעון בעתיד, עיי"ש בפנים דבריו הנפלאים.
ולזה אמר, כאן טובה באה לעולם, לא בשביל שכר על המצוה אלא כדי שיוכל להמשיך בעבודת השם בלי מניעה, וכמ"ש זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, ודרשו חז"ל מזה הפסוק שנח תיקן להם כלי המחרישה.
דאפשר אדם חורש בשעת חרישה וקוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עליה? על זה עוזר הקב"ה לתקן לו כלי המחרישה שלא יצטרך לעבוד קשה ויהי' לו מנוחה מטירדא שיכול להמשיך בלימודו ועבודת השם.
ואפ"ל בהקדם לפ' דברי הגמ' בסיומא דמס' סנהדרין: צדיק בא לעולם טובה באה לעולם שנאמר זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו.
[וזלש"ק של רשיז"ל, אבל צדיק בא לעולם "פסקה הרעה" שנאמר זה ינחמנו וגו'. ואולי הי' לו גירסא אחרת בדברי הגמ'].
והנה לכאורה יש לדייק בלשון הגמרא "צדיק בא לעולם", דמשמע דכשבא לעולם כבר הוא צדיק, הלא בעת שנולד יש לכאו"א הבחירה להיות צדיק או רשע ח"ו, ולא שייך לומר עליו "צדיק בא" לעולם.
ואולי י"ל דמ"ש "צדיק בא לעולם", הפי' הוא שהצדיק במעשיו הטובים "בא לעולם", היינו שמעשיו ניכרים ועושה רושם בעולם השפל הזה, וכמו שאמרו דיציאת צדיק מן המקום עושה רושם שפנה הודה ופנה זיווה, כן י"ל שמעשיו הטובים של הצדיק עושה רושם להיפוך [ו"פסקה הרעה", כלשון רשיז"ל] והוי כביא"ת הצדיק למקום, והיא הודה והיא זיווה, ועי"ז מביא טובה לעולם.
ונקדים עוד מש"כ בספה"ק שפת אמת פ' פנחס (תרמ"ג), דהנה כתיב אתם עדי, וכמו כן כתיב עד ד' בכם, כי כפי העדות שבנ"י מעידין על ד' אחד, כן מעיד השי"ת בשמים עליהם. ובכל מקום שצריכין בירור יותר נגלה שבחן של ישראל, כמו כן בכל גלות שבנ"י מעורבין בין הרשעים ומתחזקין להעיד עליו ית' בכל יום, יותר נגלה שבחן. והנה עדות צריכה דרישה וחקירה באיזה יום, באיזה מקום וכו', ובדיקות אין להם סוף וכו', וכפי ריבוי הדרישה והחקירה מתקיים העדות. וכן איתא דעדות שאי אתה יכול להזימה אינה עדות, כי המטמין עצמו ואינו מכניס עצמו במקום שיש התנגדות באופן שאין יכולים להזימו, אינו עדות. אבל במקום שיש רואין ורוצין להזימו, והוא מתגבר בעבודת ד', ואין יכולין להזימו ולומר 'עמנו הייתם', הוא עדות אמת. וזוכה שהשי"ת מעיד גם עליו וכו', עכתדה"ק.
ועפי"ד השפת אמת יש לומר עוד בדברי הגמ' הנ"ל, שהצדיק במעשיו הטובים בעולם השפל הזה, ובפרט כשהוא נמצא בין עושי רשע, במקום שיש התנגדות וכו', והוא בא לעולם בכל כוחו ומתגבר ומתחזק א"ע בעבודתו, ניכרים מעשיו ביותר כנגד מעשי הרשעים, והוא עושה רושם ביותר, ומביא טובה לעולם, כמ"ש זה ינחמנו "ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ד'", דהיינו שיהיו ניכרים מעשיו הטובים בניגוד מעשי הרשעים שבדורו, ואז הוי עדותו כעדות שא"א יכול להזימו כמבואר לעיל, ועדותו הוא עדות אמת, וגם השי"ת מעיד עליו וכו', וכמ"ש ונח מצא חן בעיני ד', ודו"ק.
א"א גם אני אענה חלקי בשילוב סוף מסכת סנהדרין לתחילת מסכת מכות צדיק בא לעולם וכו׳ שנאמר זה ינחמנו וגו׳ קרא זה הוא אצל נח וכיון שקרא לנח צדיק משמע שסובר כמ"ד שדורשין אותו לשבח. הוי דן את כל האדם לכף זכות הוא כשיש לדורשו לזכות או לחובה ודורשו לזכות דאם יש רק צד זכות ודורש לחובה הוא שקרן. והנה למדני עדי זוממין חידוש הוא למה נאמין לעדות השניים יותר מהראשונים, אמנם ע*פ הנ"ל אפשר לומר דכשהעדות הראשונים מעידין לחוב והשניים לזכות מאמינים אנו להדורשים לזכות, וז"ש צדיק בא לעולם משמע כדורש לשבח כשאפשר א"כ מובן כיצד העדים נעשין זוממין
