בשיעור שבוע העבר מצאנו בפרשת תזו"מ ענין של אין אשה מתעברת אלא סמוך לווסתה (כז.) באותו עמוד (ובתוס' ד"ה איש איש ביותר ביאור) ענין אי בענין קרא כדכתיב, הנוגע למצורע שאין לו בהן יד ורגל (סנהדרין מה: המצוין בתוס') כז: בו ביום דרש ר' עקיבא ומדותם חוץ לעיר וכו', וג"ש זו דימה הגמ' בכמה מקומות לגז"ש זו היא שיבה זו היא ביאה (עירובין נא. ועוד) כח. (בתס' ד"ה ברשות הרבים) בענין די' שעתה באשה שראתה נדה כט. והבשר כל טהור יאכל בשר ודאי טהור הוא דיאכל בשר הא ספק טמא וספק טהור לא יאכל, מובא בספה"ק ברך משה לתרץ מדרש פליאה עה"פ זאת תורת המצורע, ברי לבב, ברי במצות ייע"ש. ל. (תוס' ד"ה הא אייתינא) חצי' (של ככר) לבית המנוגע
דער מנחת חינוך יענע וואך, ראה, בויעט אויף א מערכה גדולה צו געפינען כמה נפקותא לדינא'ס צווישן דעם טעם פון ר' שמעון פארוואס עיר הסמוכה לספר אין מחריבין אותה, שמא ישמעו נכרים ויחריבו ארץ ישראל, צווישן טעמא דרבנן משום גזירת הכתוב, מקרבך וכו'. דער מנחת חינוך בויט דאס אויפ'ן יסוד וואס איז ער איז מקדים, אז ווען ס'איז נישט פארהאן א נפקותא לדינא, איז ר' שמעון אויך מודה שלא דרשינן טעמא דקרא, נאר ווען ס'מאכט אויס לדינא, וועט ר' שמעון דרש'נען א טעם, בעת די רבנן וועלן זיך האלטן צום גזירת הכתוב. דאס איז דלא כיש חולקים אז פונקט פארקערט, די גאנצע מחלוקת איז נאר ווען ס'איז נישט נוגע לדינא, ווידעראום ווען ס'קען אויסמאכן לדינא, איז אפי' ר' שמעון מודה דלא דרשינן טעמא דקרא. ברענגט שפעטער דער מנחת חינוך צו א ראי' לשיטתו פונעם תוס' במסכת גיטין (מט: ור' שמעון היא) וואס מ'האט געלערנט יענע וואך, שמבואר כן להדיא כדבריו.
בספה"ק ברך משה פר' תולדות איז דא א שיינע מדובר צו פארענטפערן ווי אזוי יעקב האט געקויפט די בכורה פון עשו בקנין חליפין, וויבאלד ס'איז שוה בשוה, ברענגענדיג א ראי' דערצו פון סוגית הגמ' קידושין ח. שיעור השבוע יענע וואך. עיי"ש ות"נ.
