טויזענטע ליובאוויטשער חסידים פון איבער די וועלט נעמען אויף די גאר שווערע בשורה איבער די פטירה פון הרב משה יהודה קאטלארסקי ז"ל אין עלטער פון בלויז 74 יאר נאכן נישט זיין געזונט די לעצטע פאר יאר.
ער איז געווען די סגן יו"ר פון די מרכז לעניני חינוך וואס העלפט ארויס ליובאוויטשער שלוחים פונעם גאנצע קאנטינענט און די אנפירער פון די יערליכע כינוס השלוחים, אים איז צו פארדאנקען די הונדערטער בתי חב"ד בכל קצוי תבל.
ער האט זיך מקריב געווען זיין לעבן פאר ליובאוויטש, ער איז געווען די שליח און יד ימינו פון כ"ק אדמו"ר מליבאוויטש זצוק"ל
זיין פטירה איז א קלאפ פאר די גאנצע יהדות החרדית בפרט פאר עדת חב"ד
הרב מנחם מענדל קוטלרסקי - מנהל מרכז '302' במרכז לעניני חינוך הרב דוד קוטלרסקי - שליח בלייקוויו, אילינוי. הרב לוי יצחק קוטלרסקי - קראון הייטס. הרב מאיר קוטלרסקי - פלורידה. הרב ישראל קוטלרסקי - שליח בלאפייאט, פנסילוויניה. בתו חנה, אשת הרב זלמן וואלוביק - שליח בפייב טאונס, לונג איילנד. בתו, שרה אשת הרב ישעי' בנימינסון - שליח בגלענוויו, אילינוי. בתו נחמה, אשת הרב ברוך גרינברג - שליח באושנסייד, קליפורניה. בתו גולדה, אשת הרב שמואל פערלשטיין - שליח בגיינסוויל, וירג'יניה.
מערכת COL | יום כ"ח אייר ה׳תשפ״ד 05.06.2024 הצוואה לשלוחים הוקראה: "עמדו לצד בני, שימלא מקומי"
לקראת סיום הלווייתו של סיו"ר המרכז לענייני חינוך הרב קוטלרסקי ע"ה, סמוך ונראה לאוהל הקדוש, הקריא חתנו יבדל לחיים השליח הרב זלמן וולוביק את צוואתו לשלוחים, בה בין היתר ביקש שיעמדו לצד בנו מ"מ הרב מנחם מענדל
רגעים לפני סתימת הגולל, סמוך ונראה לציונו הקדוש של הרבי המשלח, הקריא הרב זלמן וולוביק, משליחי הרבי בשכונת פייב טאונס הסמוכה וחתנו הגדול יבדל לחיים של הרב משה יהודה קוטלרסקי ע"ה - את צוואתו של סיו"ר המרכז לענייני חינוך.
"ראשית דברי אבקש להודות לה' יתברך ולברכותיו הקדושות של נשיאינו כ"ק אדמו"ר זי"ע, על הזכות הגדולה שנפלה בחלקי בחסד חינם להתעסק בכרם השליחות, במחיצתו הק' של הרבי", נפתחת הצוואה.
"השתדלתי לקיים את המוטל עליי בעבודת הקודש", הוסיף הרב קוטלרסקי ע"ה, "בלב שלם ובנחישות וברגישות לכל אחד ואחד אולם היום ויתכן שבמרוצת השנים פגעתי במישהו רצוני לבקש מחילה וסליחה באמת ובלב שלם".
עוד הוסיף בין היתר: "אחיי ורעיי, חיים אנו בתקופה מיוחדת בדברי ימי ישראל. זכינו ואנו בדור השביעי לשמוע מנשיאינו על כך שעלינו להכין את עצמנו ואת העולם כולו לקבלת פני משיח".
בהמשך צוואתו, מבקש הרב קוטלרסקי מהשלוחים שימשיכו לנהוג באחווה ויוסיפו לעשות נחת רוח לרבותינו נשיאנו וישתדלו לעיתים תכופות ככל האפשרי לבשר בשורות טובות לרבי.
הוא גם ביקש "להגיד מזמורי תהלים ולומר משניות לזכר נשמתי, מודה לכם על זה".
בהמשך ביקש מהשלוחים שיעמדו לצד בנו, הרב מנחם מענדל, שימלא את מקומו. "שתודה לקל עמד לימיני ועזר לי והצליח ביותר בעבודתו הק' בפיתוח המוסדות והקשרים והתומכים וכו'", ציין הרב קוטלרסקי.
"וביקשתי ממנו להמשיך בנוסף לניהול המוסדות בכרם השליחות שתודה לקל התפתחו, שימשיך גם במינויים שזכיתי לקבל מכ"ק אדמו"ר במל"ח יחד עם אחי היקר הרב מנחם מענדל".
עוד הוסיף: "אבקש לעמוד לצידם של המוסדות המרכזיים, הנהלת המלח וכל סניפיה, לחזק ידיהם בעבודתם הקדושה ולשלב פעולה".
הצוואה נחתמת: "ואם אזכה להגיע למחיצתו הק' של הרבי זי"ע, אנסה בכל כוחי להיות מליץ יושר בעד כל אחד ואחד מכם, ותקוותי חזקה שתזכו לחיות בשלום בשלווה ואחווה ביניכם מתוך בריאות גופא ונהורא מעליה ולהיות נוכח בגאולה האמיתית והשלימה כאשר הרבי יחזור בגוף גשמי".
would start keeping kosher and Shabbos. My grandparents attribute their decision to become religious in their 30s to Rabbi Kotlarsky, without which I wouldn’t be here today. His warm, down-to-earth approach to Judaism, mixed with a very healthy dose of good humor, sold them on taking the leap of faith.
With the Rebbe’s blessings, they wound up going into business and traveled together, with the business cards showing Mo Kotlarsky and Ted Cohn as partners.
In July 1973, my mother was going to fly by herself to Boston and then Camp Emunah as an 11-year-old. The day before her flight, Delta flight 723 crashed attempting to land there, killing 88 passengers. My grandfather called Rabbi Kotlarsky for the Rebbe’s advice about her flight and medical issues that my grandmother was having at the time.
Rabbi Kotlarsky typed up the note below and the Rebbe responded by circling the word that she was scared, and answering that there was nothing to fear at all. The Rebbe also noted in response to my grandmother’s problems, they should keep strictly kosher. Rabbi Kotlarsky said that meant to keep things like Bishul Yisroel, and my grandmother recovered from the issues she was having.
My Aunt in Boston said that it was a stormy day, but suddenly the sky cleared when her plane landed at Logan Airport, before returning to heavy storms afterward.
In the end, he raised billions of dollars for Chabad and Shluchim worldwide, without taking any commission on those donations. When donors offered to help fix up his house, he refused to accept any help, only taking out another mortgage once he started collecting social security income. While others who raised those kinds of funds would be living quite the lifestyle, he lived modestly and Rabbi Kotlarsky’s kids used his final paycheck to cover his burial expenses. While he lamented not being able to leave his 9 kids with much, he said that he was leaving them each other.
He always refused to accept any money from my grandfather, only offering to pass it on to the Rebbe. That distressed him, so he went into Lowen’s Bake Shop and secretly paid off Rabbi Kotlarsky’s account there.
Rabbi Kotlarsky made a party for one of my uncle’s Bar Mitzvahs in 1977 in his apartment, and when another uncle wasn’t eating, made sure to let him know that if he didn’t eat, he would only get 1 dessert. Later that year they moved to 398 Crown St and my mother stayed with the family for the year when she went to Bais Rivkah High School. He also helped my grandparents’ family receive
several private audiences (yechidus) with the Rebbe, and they have several miraculous stories that came out of that connection with the Rebbe.
My grandfather relates how impressed he was when Rabbi Kotlarsky was held up in Peru at gunpoint and had his tefilin stolen, mistaken for a jewelry bag. Nobody in Peru had a pair of Rabbeinu Tam tefilin at the time, so he rushed to buy and take a flight to another country so that he wouldn’t miss a day of wearing them.
My grandparents went with the Kotlarskys one Motzei Shabbos on the Staten Island Ferry (hey, it’s cheap entertainment!) when a young man’s yarmulka blew into the water. Rabbi Kotlarsky didn’t hesitate to reach under his hat and give him his yarmulka, despite his wife mentioning to him that he was giving away his favorite and hard-to-find yarmulka.
As a bochur, I had the opportunity to stay at Rabbi Kotlarsky’s house and shmooze with him many times. I was also roommates with his son Sruli in LA’s Yeshiva Ohr Elchonon Chabad.
He also made a surprise Bar Mitzvah party for JJ when he came to Crown Heights to receive his first aliya in the Rebbe’s office. At his house for the Friday night meal when JJ turned 13, he invited JJ’s camp counselors and friends to celebrate with him.
When my parents were engaged, Rabbi Kotlarsky gave my father insider tips so that he would be able to daven from the Rebbe’s siddur. The Rebbe also put his hands on my father’s head to give him a brocha, something that Rabbi Kotlarsky mentioned he hadn’t seen him do before.
Rabbi Kotlarsky was Mesader Kiddushin at my parents’ and my own wedding. In subsequent years, he would check in on our marriage, saying he always davened that the people he married off would have Shalom Bayis and stay together.
דער מעשה האט געשען מיט מר גראסמן פון די פייוו טאונס. לעצטענס איז ער געווארן א מחותן מיט שת טאוב און הרב קוטרלסקי איז געקומען פון שפיטאל מסדר קידושין זיי.
דער מעשה "יהודי קטן" באיים הקאריביים אלי גרויסמן נאלץ ללמוד בבית-ספר נוצרי כשהוא חש שאין כל מוצא אלי גרויסמן
גדלתי בקורקאו שבאיים הקריביים. באותה תקופה לא היו כל בתי ספר יהודיים על האי, ונאלצתי ללמוד בית הספר הפרוטסטנטי.
הלימוד בבית הספר היה קשה מאוד. על אף שגדלתי בבית לא שומר מצוות, סירבתי בעקשנות להשתתף בטקסים הנוצריים ובשיעורי הנצרות שהיוו חלק מתוכנית הלימודים של בית הספר. תלמידים לא יהודיים התגרו בי בקביעות ואף הייתה לי תחושה שמוריי ומנהל בית הספר מצדדים בהם ולא בי.
כשהגעתי לכיתה ז', מצב העניינים הלך והחריף. החיים לא נעשו קלים יותר. להפך, המריבות ביני ובין תלמידי בית-הספר הלכו ותכפו, ויחסיי עם מנהל בית הספר נהיו עויינים במיוחד. התחלתי להיעדר מבית הספר. במקום לשבת בכיתה, הייתי מבלה את היום במשחק גולף במועדון הגולף הסמוך ושבתי לחצר בית הספר בדיוק בזמן כדי לפגוש את אבי, שהסיעני הביתה מדי יום ביומו.
יום אחד קרא מנהל בית הספר לאבי להגיע למשרדו, על מנת לברר מדוע לא הייתי בבית הספר בשבועות האחרונים. כשנפגשנו כשהוא בא לאסוף אותי, כרגיל, שאל אותי אבא, "איך היה בבית הספר היום?" – "כמו תמיד", השבתי. ואז שאל אותי אבי, "האם הלכת לבית הספר היום? ובשבוע שעבר, ולפני שבועיים?" כיוון שלא רציתי לשקר, הודיתי שלא הייתי בבית הספר בשבועות האחרונים.
אבי נתן לי שתי ברירות: או להיכנע ולהשתתף בפעילויות בית הספר כמו כל הנערים האחרים, או לעזוב את בית הספר וללכת איתו כל יום לעבודה. לא הייתי צריך לחשוב הרבה. נכנסתי למשרדו של המנהל, הנחתי את הספרים על שולחנו ורצתי חזרה החוצה אל אבי.
ואז החלו להגיע לביתינו מכתבי אזהרה. על-פי החוק המקומי, כל קטין חייב לבקר בבית הספר. יחסי משפחתי עם הקהילה החלו להתקלקל אף הם.
אבי היה מודאג ביותר בשל מצבי, אך הוא לא ידע מה לעשות. לילה אחד הוא חלם חלום. בחלומו הוא ראה את עצמו כילד בן שלוש כשהוא יושב בחיק סבתו. סבתו אמרה לו, "ליובו ("אהובי" ברוסית), בכל פעם שתהיה בצרה, הרבי מליובאוויטש יוכל לעזור לך". הייתה זו הפעם הראשונה שהוא שמע את שמו של הרבי.
בבוקר שלמחרת הלך אבי לבית הכנסת שלו, מבנה קטן ולא בולט הסמוך לביתו. הוא ביקש מן הגבאי לפתוח עבורו את הדלת והלך לארון הקודש, שם שפך ליבו בפני אלוקים ופנה ללכת משם.
באחד מימי ינואר 1984, הרב משה קוטלרסקי, קיבל שיחת טלפון מעוזרו הראשי של הרבי, הרב חיים חודקוב. "רחץ את ידיך", הורה לו הרב חודקוב. היה זה קוד שפירושו שהרבי היה על הקו ומקשיב לכל מילה. "הרבי רוצה שתיסע מיד לאי קורקאו".
כשהרבי אומר לחסיד לפעול, הוא לא שואל שאלות. הוא פועל. הרב קוטלרסקי לקח עמו תלמיד ישיבה צעיר בשם לוי קרינסקי ושניהם עלו על הטיסה הבאה לקורקאו. כשהגיעו לנמל התעופה, כיוון שלא ידעו לאן ללכת ומה לעשות שם, עצרו מונית וביקשו לנסוע לבית הכנסת.
בקורקאו, נהגי מוניות רגילים לבקשות שכאלה, ובדרך כלל הם מביאים את הנוסע לבית הכנסת הגדול ביותר באי, "מקווה ישראל עמנואל", הידוע כבית הכנסת העתיק ביותר בחצי הכדור הצפוני. בית כנסת זה, שבו מתנהלים תפילות בשבת בלבד, משמש גם כמוזיאון במהלך השבוע. הוא ניחן במאפיין ייחודי: רצפתו מכוסה בחול לבן, יתכן כי הדבר נובע מכך שמייסדיו, שברחו מן האינקוויזיציה, כיסו בחול את המדרגות המובילות לבתי הכנסיות שלהם בפורטוגל כדי להשתיק את צליל צעדיהם.
אולם משום מה, נהג המונית לקח את הרב קוטלרסקי לא לבית-הכנסת מקווה ישראל עמנואל, אלא לבית כנסת שכונתי קטן. כשהמונית עצרה ליד הדלת, הרב קוטלרסקי ראה אדם עוזב את הבניין. הוא ראה בכך הזדמנות לקבל מידע על הקהילה היהודית במקום, ולפיכך פנה אליו ואמר לו: "נשלחנו לכאן על ידי הרבי מליובאוויטש. אנו רוצים להכיר את היהודים כאן. אנו גרים במלון פלאזה. האם אתה יכול לספר לנו על הקהילה המקומית?" האיש, שהיה לא אחר מאשר אבי שזה עתה יצא מבית הכנסת, כמעט והתעלף.
אבי סיפר לרב קוטלרסקי על המצוקה שבה הייתה שרויה משפחתנו. הוא ערך בינינו היכרות. השאלה הראשונה ששאלתי את הרב קוטלרסקי הייתה: "האם מותר לאדם להגן על עצמו אם מישהו בא ומכניס לו אגרוף?" מן הסרטים ותוכניות הטלוויזיה שבהם צפיתי אודות השואה, קיבלתי את הרושם שיהודים הם חלשים ולא יודעים להגן על עצמם. הרב קוטלרסקי השיב לי: "בוודאי שעליך להגן על עצמך! השב להם מנה אחת אפיים, כך שלעולם לא יריבו איתך שוב"! חשבתי לעצמי: איזה רב מגניב!
הרב קוטלרסקי הזמין אותי לטוס לניו יורק באותו קיץ ולהשתתף בקייטנת 'גן ישראל' בהרי הקטסקילס, ולאחר מכן ללכת ללמוד בתיכון-ישיבה בספטמבר. הייתה זו התשובה לתפילותיי וקיבלתי את הצעתו מיד.
אני רוצה להודות לרבי על כך שהוא דאג לי ולבני משפחתי. על כולנו ללמוד מן הדוגמא שהוא משמש לנו כיצד עלינו לדאוג ליהודי אחר. לא רק ליהודי בקורקאו הרחוקה, גם למישהו שגר ממש בסמוך אלינו. אין ספק שעל ידי הליכה בעקבות הרבי נזכה כולנו בהתגלותו של המשיח.
(הנה צילום מכתב שקיבל אבי מן הרבי זמן קצר אחרי הסיפור הזה):
מנחם מענדל שניאורסאהן ליובאוויטש
770 איסטערן פארקוויי, ברוקלין, נ.י.
ב"ה
ג' בניסן התשמ"ד
ברוקלין, נ.י.
מר חיים יוסף גרויסמן
ת"ד 2073
ברידרסטראט 74
קורקאו,
האנטילים ההולנדיים
שלום וברכה,
שמחתי לקבל את ברכותיך באמצעות ידידינו המשותפים הנכבדים.
אולם, עליי לחלוק על הכינוי שכינית את עצמך "יהודי קטן מקורקאו". הרי אין כל צורך להדגיש בפניך באריכות כי כל יהודי, איש או אישה, יש לו נפש אלוקית, המהווה "חלק אלוקה ממעל", כפי שמוסבר בתניא, החל בפרק השני. לפיכך לא קיים דבר כזה "יהודי קטן", וליהודי(ה) אסור אף פעם לזלזל בפוטנציאל העצום שלו/ה.
עם התקרב חג הפסח, אני מנצל הזדמנות זו כדי לברך אותך בתפילתי שחג החירות יביא לך ולבני ביתך חירות אמיתית – חירות מחרדה חומרית ורוחנית ומכל דבר שעלול להסיח את דעתך מעבודת הבורא בשמחה ובלב שלם – ושתישא חירות ושמחה אלו במשך כול השנה.
I grew up in Curacao, a Caribbean island that is part of the Netherlands Antilles. There were no Jewish schools on the island at the time, and I attended the Protestant school.
I had a very difficult time at school. Although I was brought up in a non-observant household, I stubbornly refused to participate in the religious services and classes that were part of the school curriculum. Non-Jewish students picked daily fights with me, and I even felt that my teachers and the school's principal were taking their side.
When I reached 7th grade, things were coming to a head. Life was not getting easier. On the contrary, fights were more prevalent than ever and more vicious. My relations with the school principal became more and more hostile. I started skipping school. I spent my days playing golf at the nearby golf club, returning to the school grounds in time to meet my father, who drove me home every day.
One day, the principal called my father into his office to find out why I had not been in school the past few weeks. Meeting me as usual that day after school hours, my father asked, "How was school today?" I replied, "The same as always." My father then asked me, "Did you go to school today? Last week? Two weeks ago?" Not wanting to lie, I admitted that I had not.
My father gave me a choice: either give in and do as all the other boys do, or leave school and go to work with him — and work hard — every day. I didn't need to think long. I walked into the principal's office, put my textbooks on the principal's desk, and ran back out to my father.
Warning letters started to arrive to our home stating the law that all minors must attend school. My family's relations with the community also began to sour as a result.
My father was terribly upset about my situation, but he didn't know any way out. One night he had a dream. He saw himself near the age of three, before his upshernish, sitting on his grandmother's lap. She was saying to him, "Liuvu (Russian for 'my love'), anytime you are in trouble, the one who can help you is the Lubavitcher Rebbe." This was the first time he had ever heard of the Rebbe.
The next morning my father went to his shul, a small, unobtrusive building near his home. He asked the caretaker to unlock the door for him and went over to the Aron HaKodesh (ark), poured his heart to G‑d, and turned to leave.
On a January day in 1984, Rabbi Moshe Kotlarsky, assistant to Rabbi Hodakov, the Rebbe's senior secretary, received a telephone call at home from Rabbi Hodakov. "Wash your hands," instructed Rabbi Hodakov, using a code term clueing in Rabbi Kotlarsky that the Rebbe was on the line, listening. "The Rebbe wants you to go to Curacao immediately."
When the Rebbe tells a chassid to act, he does not ask questions; he acts. Rabbi Kotlarsky chose a traveling companion, Levi Krinsky, a 17-year old yeshivah student, and both took the next flight to Curacao. Arriving at the airport and not knowing where to go or what to do there, they hailed a taxi, requesting to be taken to the synagogue.
Taxi drivers in Curacao are used to such requests, and they usually comply by driving to the largest synagogue on the island, renowned as the oldest synagogue in the Western Hemisphere, Mikvah Israel Emanuel. This synagogue, in which services are conducted only on Shabbat, functions also as a museum throughout the week. It boasts a unique feature: the floor is covered with white sand, possibly because its founders, who escaped the Inquisition, covered the steps leading to their houses of prayer in Portugal with sand in order to hide the sound of their footsteps.
This taxi driver, however, took Rabbi Kotlarsky not to Mikvah Israel Emanuel but to a small, neighborhood shul. As the taxi pulled up to the door, Rabbi Kotlarsky saw a man leaving the building. Thinking that this man would be a convenient source of information about the local Jewish community, he approached him and said: "We were sent here by the Lubavitcher Rebbe. We want to get to know the Jewish people here. We are staying at the Plaza Hotel. Can you come with us and tell us about the local community?" The man, who was none other than my father, just walking out of the shul, nearly fainted.
My father told Rabbi Kotlarsky about our family's plight, and introduced me to him. My first question to Rabbi Kotlarsky was: "Are you allowed to defend yourself if someone comes up and punches you?" I had formed an impression from the movies and TV shows I had seen about the Holocaust that Jews were weak and did not fight back when attacked. Rabbi Kotlarsky responded, "You make sure that you defend yourself, and do such damage that they won't come back to you!" I thought this Rabbi was cool.
Rabbi Kotlarsky invited me to go to New York and attend Camp Gan Israel in the Catskills that summer, and later to Yeshivah that started in September. This was the answer to my prayers, and I accepted the offer immediately.
I would like to thank the Rebbe for caring for me and my family. We should all take his example on how one should care for a fellow Jew. It doesn't have to be a Jew in far-off Curacao; it could be someone right around the corner. Surely, by following the Rebbe's example we will all merit the revelation of Moshiach.
(Below is a letter my father received from the Rebbe shortly after this story:)
