אידישע וועלט פארומס

זיער שיין, א גרויסן יישר כח

הבוחר בטוב האט געשריבן: ייש"כ הרב פייערמאן פאר די הערות ומ"מ, עיין חזו"א קל"ח אות ד' סוף ד"ה ויש לעיין(ב) שג"כ מפרש כוונת הרא"ש על הקרבנות.

קשית הגרמ"ד לא הבנתי,

מקשה לפי מה שהאריך לעיל, דבנזיר עולם חיוב הקרבנות הוא משום התגלחת, ממילא אי אפשר שיביא קרבנות קודם תגלחת.

הבוחר בטוב האט געשריבן:

פייערמאן האט געשריבן:

הבוחר בטוב האט געשריבן: ד. מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון נזיר עולם מיקל בתער. זאגט די רא"ש ד"ה הכביד שערו מיקל בתער דוקא מיקל שמגלח מקצת שערו אבל כל שערו לא, ומביא ראיה מאבשלום שוודאי לא גילח שערו, לכאורה וואס איז די ראיה אפשר מעג מען יא מגלח זיין לגמרי נאר אבשלום שנתגאה בשערו האט נישט געוואלט מגלח זיין לגמרי
נאר באמת דעס צו מ'איז נאר מיקל אדער מגלח לגמרי איז באמת תלוי אויב ס'איז א רשות אדער מצוה, ווייל א גילוח של מצוה איז אייביג לגמרי, איז דאס זאגט דער רא"ש מיין נישט אז ער איז מחיוב לגלח און ממילא דארף ער זיך מגלח זיין לגמרי, ניין ס'איז א רשות און ממילא איז ער נאר מיקל בתער, און ער ברענגט א ראיה פון אבשלום.
יעצט טראכט איך אז עס איז בכלל נישט שווער ווייל אפילו אויב ס'איז א רשות איז עס אבער א דין אין נזירות אז א נזיר עולם יכול לגלח מזמן לזמן ומביא ג' בהמות איז אויב איז די דין גילוח לגמרי קען מען נישט נאר זיין א מיקל און אבשלום האט דאך טאקע געברענגט קרבנות אויכ'ט.

אויב מיינט דער רא"ש מוכיח צו זיין הא גופא אז ער איז נישט מחויב לגלח, איז ווייטער שווער, וואס איז די ראי' פון אבשלום - פון די חלק 'שנתגאה בשערו לא מסתבר לומר שהיה מגלח כל שערו'- אויב איז מען מחויב האט ער עס געטוהן, וואס הייסט לא מסתבר,

אם היה חייב היה מגלח וא"כ לא היה לו שערות ארוכות יפות להתגאות בהן.

כ'הער, אבער בפשטות פון די לשון הרא"ש איז נישט משמע אז ער פרעגט פון די מציאות - האיך היה יכול להתגאות אם היה מגלח כל שערו - אזוי ווי די צווייטע טענה 'ועוד הרי נתלה בשערו', נאר מכח שנתגאה לא מסתבר שהיה מגלח.

מיללער האט געשריבן: מ'האמיר שון געהאט אנהייב מסכתא דעם געדאנק און די וואך הבן מיר עס אין א משנה, אז א מענטש קען זיך מחייב זיין להביא קרבנות נזיר פאר א צווייטן - אזוי ווי די משנה זאגט הרי עלי לגלח נזיר וואס דאס מיינט אז ער איז זיך מתחייב צו ברענגען אן אנדערענ'ס קרבנות.

א איד מחברי החבורה פרעגט א גוטע קשיא - דאס איז א ספעציעלער דין ביי נזירות אז ראובן קען איברענעמען שמעונ'ס חיובים? ביי קרבנות חובה ונדבה קען מען אויך טאן אזא זאך? איז דאס מטעם שליחות?

בקיצור וואו איז דער מקור פון אזא זאך און וויאזוי ארבייט דאס?

בענין וואס איז זיין חיוב, איז אזוי ווי מען האט שוין געשריבען אז בפשטות איז זיין חיוב מדין אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, א חיוב ממון צו באצאלן פאר א נזיר זיינע קרבנות, למעשה אין ירושלמי ווערט מבואר אז דאס וואס מען זעהט פון די גמרא אז מען קען זיך מקבל זיין צו ברענגען קרבנות אפילו אויב דער נזיר האט זיך ערשט מקבל געווען די נזירות שפעטער, דאס איז נאר ביי סתמא, אבער אויב האט ער זיך מקבל געווען בפירוש הרי עלי לגלח נזיר שעתיד ליזור, איז עס נישט חל וועגן דשלב"ל, איז אויב איז זיין חיוב כנ"ל איז לכאורה זייער שווער וואס איז די חסרון פון דשלב"ל דא, א מענטש קען נודר זיין הרי עלי להקדישו כשיבא לעולם, ראה רמב"ם ערכין פ"ו הל"א, ומשום הכי איז דא וואס ווילן זאגן אז ער ווערט יא אליין מחויב בהבאת הקרבנות, ראה http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... 57&hilite=

מיללער האט געשריבן: בדף י. בתירוצא דרבא בסוף העמוד דאמר הרי עלי קרבן, ופירשו התוס' והרא"ש דמיירי שאמר שמקבל עליו להקריב את הפרה לקרבן נזיר, ואע"פ שאין מקריבין פר בין קאבנות נזירות, כוונתו להקריבה לשלמים ביום מלואות נזרו שכן היה המנהג כדכ' מלבד אשר תשיג ידו כפי נדרו (ועי' ברמב"ן עה"ת מה שכ' על הפסוק הנזכר).

די גמרא פאלט למעשה אפ פון די אוקימתא מכח אן אנדערע דיוק אין די משנה, וואס וועט טאקע זיין דער דין למעשה, מי שאומר על פרה הרי פרה זו עלי לקרבן נזיר:
א. ווערט ער א נזיר?
ב. ווערט די בהמה הקדש קדושת קרבן שלמים ויתחייב להקריבו ביום מלואות ימי נזרו?

מדברי הרא"ש בדף יג. ד"ה והפילה נראה ברור דמי שאומר על בהמות הרי עלי לקרבן נזיר, והוא אינו נזיר, דיש בדבריו הן קבלת נזירות והן דחל קדושת קרבנות נזיר על הבהמות (הגם שאינו מדבר מםרה, פשוט מיהא חדא) ודו"ק

ועי' בקרן אורה שנתקשה בזה.

http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?re ... 04&hilite= באמצע ד"ה ומעתה, וראה עוד ברש"ש.

פייערמאן האט געשריבן: http://hebrewbooks.org/pdfpager.aspx?req=730&st=&pgnum=204&hilite= באמצע ד"ה ומעתה, וראה עוד ברש"ש.

תודה רבה!

ביאור דיני קנים שפרח עוף אחד מהם
נזיר דף יב.

קנים היינו קן ציפור של שני עופות שהפריש אדם לצורך כפרתו, שיהיו נקרבים אחד חטאת ואחד עולה כמשפטם, ודינם שונה שהחטאת עשויה למטה מחוט הסיקרא והעולה נעשית למעלה

יש קן שהאדם מפרש בשעת לקיחתו איזה מהעופות יהי' לחטאת ואיזה לעולה, וזה נקרא קן מפורשת. ויש שהאדם לוקח הקן ואינו מפרש איזו לחטאת ואיזו לעולה, אלא שבשעת הקרבתה מתפרשים והכהן מקריב אחד לחטאת ואחד לעולה, וזה נקרא קן סתומה

אפי' בקן סתומה נקדשים העופות תיכף אחד לחטאת ואחד לעולה, אלא שאין נבררין עד ההקרבה, ולכן הדין שאין יכולין להקריב שני העופות לחטאת או שניהם לעולה, כיון שעיד"ז נמצא שנותן את הדם שלמטה למעלה וכן להיפך

וכן מי שהפריש שני קנים סתומים לשני חובות שיש לו, צריך להקריב ב' עופות לחטאת וב' לעולה, ובשעת הקרבה מתפרשין העופות איזה מהם לחטאת ואיזה מהם לעולה, אבל אינו יכול לעשות ג' לחטאת וא' לעולה או ג' לעולה וא' לחטאת שנמצא שעושה הת הצריך להיות למעלה למטה או להיפך, כי מתחלה הוקדשו ע"מ ששניהם מהם יהיו לעולה וב' לחטאת ויתפרשו בשעת הקרבתם.

אם היה קן אחד של ראובן וקן אחד של שמעון, והקנים לא נתערבו אלא שנשכח איזה מהקנים שייך לראובן ואיזה מהן שייך לשמעון, יכול הכהן להקריב מכל קן אחד לעולה ואחד לחטאת, לשם מי שהוא בעליהן ושניהם מתכפרים

אבל אם הקנים והעופות שביניהם נתערבו להדדי, כולם נפסלים, כי מכל קן צריך להקריב אחד לחטאת וא' לעולה, וע"י שנתערבו אולי מקריב עכשיו ב' העופות מהקן של ראובן לחטאת, וב' העופות מהקן השני לעולה

והוא הדין אם גוזל אחד מקן של ראובן פרח לקן של שמעון, ואינו יודע איזה מהם הוא של הקן הראשון הכל נפסל, כי כשיקריב הכהן את הג' עופות שנמצאים עכשיו בקן שמעון, לדוגמא שניהם מהם לחטאת וא' לעולה, אולי הקריב לעולה את העוף שהיה שייך לראובן, וגם העוף הנשאר בקן ראובן יקריב לעולה וב' העופות של שמעון הקריב לחטאת.

אם היה לראובן ב' קנים ולשמעון ב' קנים, ועוף אחד פרח מקן ראובן לקן שמעון, נפסלו רק ב' עופות, היינו שמקן ראובן הנשאר יכול להקריב עוף אחד לחטאת וא' לעולה, ומקן שמעון מקריב שני עופות לחטאת וב' לעולה, וב' העופות הנשארים נפסלים. שע"י שאינו מקריבם אינו מפרש אם הם לעולה או לחטאת, ואפי' יפגע בעוף של ראובן ויקריבנו לחטאת, הרי מקריב לעומת זה בקן ראובן הנשאר, עוף אחד לעולה, וכן אם מקריב את העוף של ראובן לעולה, מקריב לעומתה עוף אחד בהקן הנשאר לחטאת - ולא הקריב מקן ראובן יותר מב' לחטאת או ב' לעולה, ומקן של שמעון ג"כ לא הקריב יותר מב' לחטאת וב' לעולה לכל היותר.

וזה פירוש המשנה, קן סתומה שפרחה גוזל אחד לאויר או בין חטאות המתות או שמת א' מהן, יקח זוג לשני - דכיון שלעולם לא תיקרב העוף שפרח ולא תתפרש אם לחטאת אם לעולה, יכול ליקח זוג להעוף הנשאר ויפרש בשעת ההקרבה איזה לעולה ואיזה לחטאת

אבל אם פרח לבין הקרבות, פסול (עוף אחד למקום שפרח) ופוסל עוף כנגדו (בקן הנשאר) כמו שאמרנו.

וע"ז פירש הרא"ש דאם היה העוף שפרח עוף שכבר נתפרש אם היה עולה או חטאת, ואח"כ םרח לבין קן סתומה, ואינו יודע אם העוף שפרח היה חטאת או עולה, הכל נפסל בן ב' ובין עשר, בין הקן הנשאר ובין הקן של התערובת, כי כיון שכבר נתפרשה דינה ואיזה מהן שיקרב יכול להיות שיפגע בהעוף שכבר נתפרש ויקריבה לקרבן אחר.

הבוחר בטוב האט געשריבן:

הבוחר בטוב האט געשריבן:
עכ"פ דער רא"ש לערנט קלאר אז מ'איז נאר מיקל קצת דארף מען פארשטיין דעם רא"ש ח: סבר לה כרבי מכאן ראיה(הרא"ש הסתפק בזה בע"א ד"ה רבי אומר) דלרבי אינו מגלח כל ימיו דאל"כ פסיק ליה נזירות דקישואים, לכאורה אפילו רבי וועט לערנען ער איז יא מיקל קען דאס אבער נישט נוצן צו משלים זיין נזירות דקישואין שסוף נזירות צריך גילוח לגמרי.

אקעי ס'איז פשוט דער רא"ש מיינט נישט די גילוח וואס איז סייווי נישט מעכב נאר די שלש בהמות וואס דאס איז די עיקר וואס מען דארף לסוף נזירות.

י"ד. רא"ש ד"ה ה"ג אמר הריני נזיר לאחר כ יום ומעכשיו נזיר עולם. ומיירי כגון דאמר ומעכשיו נזיר לעולם דאותו אינו מגלח לעולם, אבל נזיר עולם מיקל בתער וגו'. שטייט דא נאכאמאל אין רא"ש אז א גילוח פון מיקל בתער וועט נוצן פאר א גילוח של סוף נזירות, און דא לכאורה קען מען נישט זאגן ער מיינט די קרבנות ווייל דאס קען ער סייווי ברענגן.

אדער אפשר נישט, כאטש די תגלחת איז נישט מעכב אבער איינער וואס ווייסט מתחילה אז ער גייט זיך נישט שערן קען נישט ברענגן קרבנות. ויש לעיין.

הבוחר בטוב האט געשריבן: ט"ו. רא"ש ד"ה ה"ג לאחר שבעים סותר וכו. וקשיא לי לישנא דאין תגלחת פחות מל' יום דלא שייך להזכיר לישנא דתגלחת אלא היכא שהמנין אינו אלא לגידול שער ולא לשם נזירות, והכי הוה ליה למימר שאין נזירות פחות מל' יום.

וואס וואלט עם די לשון בעסער געווען? אויב למשל האט ער שוין געציילט 80 טעג, און מפסיק געווען לנזירות בנו, מדין נזירות דארף ער נישט מער ווי משלים זיין נאך 20, אדרבה לויט די מהלך פונעם רא"ש אויבן אז ביי א הפסקה שערט מען זיך אפ אחר נזירות בנו, דארף ער דא ווארטן נאך איבעריגע 10 טעג כדי צו האבן 30 פאר גילוח, און עס שטומט שוין גאר גיט די לשון שאין תגלחת םחות מל' יום.

אין דעם פירוש האלט דאך דער רא"ש אז לאחר שהשלים הל' יום מנזירות בנו אינו מגלח אלא משלים נזירותו ואח"כ מגלח ומביא ב' קרבנות, קומט אויס אז ער דארף נאר 20 טעג לאחר נזירות בנו.

דער עיקר וואס טוישט זיך לאחר שבעים איז די חלק ההבלעה, און דאס איז געבויעט ווייל אין נזירות פחות מל' יום און נישט אין תגלחת פחותה מל' יום.

יעצט שרייבענדיג טראכט איך אפשר איז פשט אזוי, שאין נזירות פחות מל' יום גייט ארויף אויף נזירות בנו, דהיינו זאל ווען סתם נזירות זיין נאר כ' יום וואלט מען עס נאך געקענט מבליע זיין אפי' אחר שבעים, נאר וויבאלד אין נזירות פחות מל' יום איז עס נישט מיבלע, ואינו עולה לזה ולזה, ודוחק הוא.

הבוחר בטוב האט געשריבן: יעצט שרייבענדיג טראכט איך אפשר איז פשט אזוי, שאין נזירות פחות מל' יום גייט ארויף אויף נזירות בנו, דהיינו זאל ווען סתם נזירות זיין נאר כ' יום וואלט מען עס נאך געקענט מבליע זיין אפי' אחר שבעים, נאר וויבאלד אין נזירות פחות מל' יום איז עס נישט מיבלע, ואינו עולה לזה ולזה, ודוחק הוא.

נכון! והוא פשוט, ווייל מ'דארף גאנצע דרייסיג טאג ארבייט עס נאר ביז יום שבעים, ווייל ביז דאן קען עס נאך נבלע ווערן בימי נזירותו, אבער שפעטער גייט עס שוין אריבער דעם גבול.

די וואך לערנט מען די סוגיא פון היתר מצטרף לאיסור און טעם כעיקר, איך האב נאך קאפ וויי פון מסכת פסחים ביי די סוגיא:

viewtopic.php?f=93&t=23227

דף לט, ממש ענינא דיומא די דריטע מכה

טבלת עזר לדפים מח-מט

פאפקארן האט געשריבן: דף נ:
ואי סלקא דעתך אין נצוק לאוכלין שלם והתיכו נמי ליטהר

וואספארא ניצוק איז דאס, איז דאס מחובר מיט שומן פון די מת? פארוואס ברויך מען ציקומען צי ניצוק

דער דין איז אז פון חתיכות נפרדות שחיברן קען מען נישט מצרף זיין צו קיין כזית בשר לשיעור טומאת אהל, ממילא געווענליך אז מ'לאזט אויף שומן אויפן פייער ווערט עס קודם אפגעטיילט און שפעטער ווען עס ווערט פארגליווערט ווערט עס צוריק איין שטיק, די איינציגע זאך וואס איז מחבר ווען עס צולאזט זיך איז וועל עס ווערט צורינען און די ניצוק איז זיך מחבר, ממילא אויב איז ניצוק חיבור פארשטיי איך אז עס איז נישטא קיין רגע הנפרד, משא"כ אויב נישט דארף עס נישט מטמא זיין.

ענטפערט די גמרא אז מרעדט אז בשעת דאס אויפלאזן אויפן פייער, האט ארויפגע'באבל'ט איין גאנצע כזית אויף אמאל און עס האט געלאנדעט אויפן עפענענוג פונעם טאפ, און ווען עס שפריצט אויף ארויף איז עס זיכער איין שטיק, און באלד אויבן ווערט עס פארגליווערט ווייל דארט איז נישט שולט דער אור אזוי שטארק, ממילא איז נישטא קיין רגע הנפרד.

איך האף אז עס איז גענוג קלאר

מיללער האט געשריבן: בדף יד. בתוד"ה אמר כמשה בז' אדר, הקשו דלכאורה בימי מיתת משה הרי עדיין היה להם רק במה ונדרים ונדבות אין קריבין בבמה ואיך יצאו מידי נזירותם וגן קשה מנזירות אבשלום.

והגרעק"א בגליונותיו ציין לספר בתי כהונה ח"ב בסוף הספר בדרשותיו דף כב ע"ג

יענע וואך ביום ז' אדר הילולת מרע"ה קבלתי מכתב מאחד מרבני חבורת תורתך שעשועי, ובשולי המכתב הוסיף דבר נפלא בענין הנ"ל שהנני מעתיקו פה לתועלת החברים החשובים להשתשע בה:

ואגב יום זה ז' אדר יומא דהילולא דמשה רבינו רעיא דמהמנא יש לו שייכות גדול לסוגיא דידן, דהנה לעיל בדף י"ד מבואר בתוס' ורא"ש דביום ההוא כשנסתלק משה רבינו רבו נזירים בישראל, והקשו בתוס' שם דא"כ נזירים ההם מעולם לא הותרו, דהא קרבן נזירות אינו נקרב בבמה [עי"ש בתוס' הטעם, וצ"ע עי' ברש"ש וקרן אורה ועוד], וא"כ איך הותרו?

והקשה בקרן אורה דהא ל' יום הי' נגמר בז' ניסן דאז עדיין היו במדבר, ובמדבר היו מותר במות?

ועיין בספר אמבוהא דספרי פר' נשא אות פ"ד [מחברו הי' גאון נפלא מחסידי גור לפני מלחמת העולם] תירץ נפלא ע"ז, דהא למדנו בפסחים דף ע' דלנשיא הכל מטמאין לו, וא"כ כלל ישראל נטמאו למשה, ולמדנו הכא בסוגיא דידן דז' ימי טומאה אין עולין, וא"כ התחילו למנות בי"ד אדר, ונגמר בי"ד ניסן דאז כבר עברו הירדן, וכבר היו בגלגל, והיטב אשר דיבר התוס' בזה, ודו"ק.

ויש לדון בדבריו אם נטמאו כלל ישראל במיתת משרע"ה ואכמ"ל

פון נזיר דף ח: קוקט אויס אז די ענגלישע ווערטער triangle און pentagon קומען נאך פון ימי חז"ל, טריגון מיינט דריי און איז ענדליך צו די ווארט triangle וועלכע האט דריי עקן, פונטיגון מיינט פינף און די pentogan האט טאקע פינף עקן.