שיעור: הכנה לקראת פסח תשפ"ד – שיעור ב' תוכן: תדע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן במשנתו של המהר"ל, מהות הגלות ועניני ג' שבועות
ספר נצח ישראל - פרק א כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי 'ידיעת ההפכים הוא אחד'. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה 'מתחיל בגנות ומסיים בשבח'. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות: ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי... וכן ישראל בעצמם, אם היו עומדים בגלות לעולם, שאין זה מקומם הראוי להם, כי מקומם הראוי להם לפי סדר המציאות להיותם בארץ ישראל ברשות עצמם, ולא ברשות אחר. כמו כל דבר ודבר מן הנמצאים הטבעים יש להם לכל אחד מקום בפני עצמו, כמו שגזרו חז"ל (אבות פ"ד, מ"ג) 'אין לך דבר שאין לו מקום', וכל דבר הוא ברשות עצמו. ואם היו נשארים בגלותם לעולם, היה הדבר הזה - שהוא העמידה חוץ למקומם, שהוא בלתי טבעי - נעשה טבעי. שאין עומד בתמידות רק הדברים הטבעיים, כי הטבע שנתן השם יתברך לכל דבר ודבר מקיים אותו עד שהוא מקוים עומד תמיד. ואם הדבר הבלתי הטבעי קיים תמיד גם כן, אף כי אינו כסדר וכטבע המציאות, היה הטבע ההוא דבר מותר ובטל לגמרי ללא צורך, ודבר זה לא יתכן. וכמו כן הפיזור אינו דבר טבעי, וכמו שחוזר כל דבר ודבר אל מקומו, כך חוזרים החלקים המפוזרים והנפרדים להיותם כלל אחד. ודבר זה מבואר לכל אדם אשר הוא בן דעת, כי כל החלקים ענין אחד להם. ואם כן למה יהיה חלוק ביניהם, ולא יתאחדו, מאחר שהם דבר אחד. ולכך כל פיזור עומד להתכנס יחד. ולפיכך פיזור ישראל בין האומות הוא דבר יוצא מן הטבע, שמאחר שהם אומה אחת, ראוי שיהיו עומדים יחד להיות אחד, כמו שתמצא כל הדברים הטבעיים אינם מחולקים לשנים, רק הם מתקבצים ביחד, וכן כל "הנחלים הולכים אל הים" (קהלת א, ז) להיות מתקבצים, ואין דבר אחד מתחלק. ומאשר האומה הישראלית אומה אחת בלתי מחולקת ומופרדת יותר מכל האומות, ראוי שיהיו מקובצין יחד. ומזה נראה כי הפיזור להם בפרט אינו טבעי כלל. ואי אפשר לומר שדבר זה הוא בשביל חטא ועון, סוף סוף דבר זה הוא בלתי טבעי, דהיינו הפיזור לישראל, ויהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי אם היה זה לעולם ועוד, כי לפי סדר המציאות אין ראוי שתהיה אומה משעבדת באחרת להכביד עול עליה, כי השם יתברך ברא כל אומה ואומה לעצמה. רק מה שראוי שיהיו ישראל "עליון על גויי הארץ" (ר' דברים כח, א) כאשר עושים רצון המקום - דבר זה ענין אחר, כי כך ראוי לפי סדר המציאות בשביל מעלתן ומדריגתן. אבל שאר האומות, לפי סדר המציאות, ראוי שכל אומה ואומה מצד שנבראת לעצמה, שלא תהא רשות אחרים עליה. ואם היה נשאר דבר זה תמיד, הוא הגלות ויד האומות מושלים על ישראל, היה דבר זה, שאינו לפי סדר המציאות, והוא שנוי סדר העולם, עומד תמידי, ודבר זה אי אפשר. ולכך מן הגלות נוכל לעמוד על הגאולה: ורמזו חכמים דבר זה בחכמתם בבראשית רבה בפרשת לך לך (מד, יח) "ויאמר ה' אל אברם ידוע תדע" (בראשית טו, יג), ידוע שאני מפזרן תדע שאני מקבצן. ידוע שאני ממשכנם תדע שאני פורקן. ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם, עד כאן. ולא הוצרכו במדרש לבאר כל אלו הדברים, שהם ענין אחד, ודי היה לו לומר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', שזהו העיקר שמזכיר בכל מקום שיגאל ישראל, ולמה לו להזכיר הכינוס והפירוק. רק שרצו לפרש כי בשתי אלו מלות "ידוע תדע" נרמז הגלות והגאולה. הגלות בלשון "ידוע", והגאולה בלשון "תדע", שהיא לשון עתיד. ורצה לומר מן הגלות תדע הגאולה לעתיד, כמו שפירשו 'ידוע שאני מפזרן תדע שאני מכנסן', כי הפיזור אינו לפי סדר המציאות, שיהיה דבר אחד כמו ישראל - שהם עם אחד - מפוזר, כמו שהתבאר, כי הדברים שהם אחד הם יחד גם כן. וכן 'ידוע שאני ממשכנם', ונתתי אותם ברשות אחרים, ואין ראוי לפי סדר המציאות שיהיו ישראל עומדים ברשות אחר, כי מה שישראל הם בארץ אחרת יצאו מרשותם ועומדים ברשות אחר, כמו המשכון שנכנס לרשות אחר. וכן ישראל אינם ראוים לפי סדר המציאות שיהיו תחת ממשלת אחרים, ויהיו אחרים משעבדים בהם, כי לא על דבר זה הם נבראים. לכך 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', להוציא אותם מן השעבוד. כי הוא יתברך המסדר המציאות, אי אפשר שיבוא מאתו דבר יוצא מן הסדר, כי אם לפי שעה במקרה החטא, שאין זה נקרא יציאה מן סדר המציאות דבר שהוא עונש לשעה אחת מפני החטא. אבל שיהיה נשאר לעולם - זה אינו, כי לא תמצא דבר שהוא יוצא מן הסדר שיהיה מקויים. וכן מה שאמר 'ידוע שאני משעבדם תדע שאני גואלם', כי שעבוד אומה באומה אין זה לפי סדר המציאות אשר ראוי, כי ראוי שתהיה כל אומה בני חורין, כמו שהארכנו על זה בחבור גבורות ה' (פרק לה) אצל (ר' שמות יב, ב) "החדש הזה לכם ראשון וגו'", עיין שם. הנה התבאר באלו ג' דברים שמן הגלות יכול לעמוד על הגאולה:
ספר נצח ישראל - פרק כד מן המבואר כי גלות ישראל וחורבן בית קדשנו ותפארתנו הוא שנוי בסדר העולם. וידוע כי הדבר שהוא יוצא מסדר העולם, והוא בשינוי, אין קיום לו רק לפי שעה, כי אי אפשר שהוא יוצא מן הסדר ויש לו קיום, שאם כן יהיה דבר היוצא מן הסדר מסודר, מאחר שהוא קיים כמו הדבר שהוא מסודר. ומפני כי לפי סדר המציאות ראוי שיהיה כל דבר עומד במקומו אשר סדר לו השם יתברך, ומכל שכן האומה הישראלית שהיא אומה יחידה, שאין לה דבוק וחבור כלל אל האומות מצד עצמה, שאין ראויה שתהא עומדת בתוכם, לכך נחשב עמידת ישראל בין האומות שלא כטבע. וכל הדברים בעולם שאינם עומדים במקום הטבעי להם, והם יוצאים מן המקום המיוחד לכל אחד, הוא שינוי, ודבר זה הוא הפסד נחשב. כי המקום הוא קיום אל אשר הוא מקום אליו, כאשר מעיד עליו מלת 'מקום', שהוא לשון קיום. והיציאה מן המקום, שהוא קיומו, הוא אבוד אל אשר הוא מקום אליו. וכבר בארנו זה בהקדמה.
עניני ג' שבועות ספר נצח ישראל - פרק כד וכן בפרק בתרא דכתובות (קיא.) "השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'" (שיה"ש ב, ז), אמר רבי יוסי בר חנינא, ג' שבועות הללו למה, אחת - שלא יעלו ישראל בחומה. ואחת - שהשביע הקב"ה לישראל שלא ימרדו באומות העולם. ואחת - שהשביע אומות העולם שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי. ורבי לוי אמר שש שבועות הללו למה, ג' הא דאמרן, אינך - שלא יגלו את הקץ, ושלא ידחקו את הקץ, ושלא יגלו את הסוד לאומות העולם. "בצבאות או באיילות השדה" (שם), אמר רבי אליעזר, אם אתם מקיימים את השבועה - מוטב, ואם לאו - אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה, עד כאן. וביאור ענין זה, כי הגלות כמו שאמרנו הוא שנוי מסדר העולם, ודבר כמו זה קשה שיעמוד בשנוי הסדר שלו, ותמיד הוא חפץ לבטל השנוי, דהיינו שיתקבצו מן הפיזור, ויעלו בחומה לשוב מן האומות, וזהו פירוד זה מזה. השני - שלא ימרדו ישראל באומות, וזהו מצד ישראל. הג' - שלא ישתעבדו בהם יותר מדאי, וזה מצד האומות, ובזה יהיה נשאר הגלות ומה שאמר רבי אלעזר שהשביעם בשמים ובארץ, כלומר שהשביעם בשמים ובארץ, שהם שומרים הסדר אשר השם יתברך סדר אותם, ולא ישנו ולא ימירו את אשר גזר השם יתברך, ואין אחד שיעבור. וכך ישמרו ישראל מה שגזר השם יתברך בגלותם על ישראל. וכמו שאם היו יוצאים שמים וארץ ממה שסדר השם יתברך להם, דבר זה היה הפסד לעולם, וכך אם יהיו יוצאים ישראל ממה שגזר השם יתברך הגלות, הוא איבוד לישראל, לכך לא ישנו הגזירה. ומה שאמר רבי יהודא בר סימון שהשביעם באבות ובאמהות, פירוש כי אין לומר שהשביעם בשמים וארץ, כי השמים והארץ אינם פועלים רק בטבע כמו שבראם השם יתברך, ולכך הם שומרים הסדר. אבל הגלות הוא נגד טבע האדם, וקשה על האדם. ואם לא היה משביעם רק בשמים ובארץ, לא היה שבועה זאת קיימת לסבול קושי הגלות. ולכך אמר שהשביעם באבות ואמהות, שעשו רצונו של מקום אף שהיה קשה עליהם, ונבחנו ונצרפו, ולכך באבות השביעם. ומה שאמר רבי חנינא שהשביעם במילה, דעתו כי אין ראוי שישביעם באבות בלבד, כי בגלות היו שופכים דם שלהם כמים. ולפיכך אמר שהשביעם במילה, שגם במילה שפיכת דם, ולפיכך במילה השביעם
ומה שאמרו רבנן השביע[ם] בדורו של שמד, כי לא די שהשביעם במילה, כי המילה אינו רק שפיכת דמים בלבד, אבל הגלות היו מייסרין אותו ביסורים משונים וקשים מאוד. ולכך אמר שהשביעם בדורו של שמד, שהיו מסרקין את בשרם במסריקות ברזל, ולכך השביעם בדורו של שמד. ואם תאמר, דורו של שמד עצמן במה השביעם שלא ישנו. ואין זה קשיא, כי פירוש 'בדורו של שמד' היינו במדה שהיה לדורו של שמד, שהיו דביקים בה דורו של שמד, ובאותה מדה השביע אותם שלא ישנו בענין הגלות. כי דורו של שמד, אף על גב שהגיע להם המיתה בגלות, לא היו משנים. ועוד פירוש 'בדורו של שמד', רוצה לומר אף אם יהיו רוצים להמית אותם בעינוי קשה, לא יהיו יוצאים ולא יהיו משנים בזה. וכן הפירוש אצל כל אחד ואחד, ויש להבין זה ספר באר הגולה - הבאר השביעי ואדרבא הזהירו אותנו חכמים לקבל עלינו מלכות וממשלת האומות, אחר שגזר הש"י שנהיה תחת רשותם ראוי עלינו לקבל ממשלתם ושלא לבטל הגזירה. בפרק בתרא דכתובות (קי"א, א') אמרינן השבעתי אתכם בנות ירושלים שלש שבועות האלו למה [פי' ג' פעמים כתיב השבעתי אתכם בנות ירושלים] אמר ר' יוסי בר חנינא אחת שלא יעלו ישראל בחומה לארץ [ר"ל ביד חזקה] ואחת שהשביע הקדוש ב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות ואחת שהשביע הקב"ה א"ה שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי בצבאות או באילות השדה אמר ר"א אמר להם הקב"ה אם מקיימים אתם השבועה מוטב ואם לאו אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה ע"כ. הרי גודל האזהרה שלא ימרדו במלכות א"ה, עד שיהיה ח"ו בשרם הפקר כצבאות וכאילות השדה. ואין ספק כי טעם דבר זה, שאחר שהנה גזירת השם יתברך שיהיו ישראל תחת האומות לא יבטלו גזירת השם יתברך בכח שהיה זה נגד הגזירה.
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד - שיעור ל"ד
אך כמה סימני חכמה בברואים אשר נוכל לבחון בהם, נאמר, כי פינות החכמה המקויימות בברואים לרוב מיניהם ואישיהם שבע. אחת מהנה - סימן החכמה הנראה בשרשי העולם ויסודותיו, בראותנו עמידת הארץ באמצע, והמים סמוכים לה למעלה ממנה, והאויר סמוך להם, והאש למעלה מכולם, על משקל ושיעור לא ישתנה ממנו דבר, כל אחד מהם שוקד על מקומו המתייחד בו והמוגבל לו, והים עומד, והמים אסורים בתוכו, לא יעברו את גבולו, ואם יהמו גליו ויסתערו רוחותיו, כמו שכתוב (איוב לח י): ואשבור עליו חקי ואשים בריח ודלתים, ואומר עד פה תבוא ולא תוסיף ופא ישית בגאון גליך, ואמר בעמידת השמים והארץ (תהלים קיט פט): לעולם ה' דברך נצב בשמים, לדור ודור אמונתך כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך, וכמו שזכר דוד, עליו השלום, מהענין הזה במזמור ברכי נפשי את ה' והפינה השנית - סימן החכמה הנראה במין האדם, אשר הוא העולם הקטן, אשר בו השלמת סדרי העולם, ויפיו, וזיונו, ותמימותו, ואליו רמז דוד, עליו השלום, באמרו (תהלים ח ב): ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ. והשלישית - סימן החכמה הנראה בהרכבת האדם וחיבור גופו וכחות נפשו, ואור השכל, שייחד אותו בו הבורא ושם לו בו יתרון על שאר החיים שאינם מדברים, והוא דומה לעולם הגדול ונמשל אליו בשרשיו ויסודותיו, ואליו רמז איוב באמרו (איוב י י): הלא כחלב תתיכני וכגבינה תקפיאני, עור ובשר תלבישני ובעצמות וגידים תשוככני, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי.
מראי מקומות – פרקי אבות – פרק א משנה י' – בשיעור הנלמד בספרי מהר"ל ע"י הרב משה דוד הכהן כ"ץ שליט"א
משנה מסכת אבות פרק א שְׁמַעְיָה אוֹמֵר, אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנָא אֶת הָרַבָּנוּת
מדרש רבה בראשית - פרשה עד פסקה יב' את עניי ואת יגיע כפי ר' ירמיה אמר חביבה היא המלאכה מזכות אבות שזכות אבות הצילה ממון ומלאכה הצילה נפשות זכות אבות הצילה ממון שנאמר לולי אלקי אבי וגו' ומלאכה הצילה נפשות את עניי ואת יגיע כפי ראה אלקים וגו'.
מדרש תנחומא ויצא - פרק יג' (יג) השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב ועד רע מכאן אנו למדין שזכות מלאכה עומדת במקום שאין יכול זכות אבות לעמוד שנאמר לולי אלהי אבי אלהי אברהם וגו' א"כ לא עמדה לו זכות אבותיו אלא לשמירת ממונו את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים ויוכח אמש שהזהירו מהרע לו בזכות יגיע כפיו למד שלא יאמר אדם אוכל ואשתה ואראה בטוב ולא אטריח עצמי ומן השמים ירחמו לכך נאמר ומעשה ידיו ברכת (איוב א) צריך לאדם לעמול ולעשות בשתי ידיו והקב"ה שולח את ברכתו
מראי מקומות - ספר דרך חיים - פרק א משנה י' שמעיה אומר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות...וזה שאמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות הוא השררה, ובא הזוג הזה לתקן את האדם באהבה וביראה, וזה שראוי שיהיה שם שמים אהוב על ידי חכמים וכדאיתא במסכת יומא בפרק יום הכפורים (פ"ו ע"א) ואהבת את ד' אלקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידיך שיהיה האדם קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ודבורו בנחת עם הבריות ומקחו ומשאו ומתנו בשוק נאה ונושא ונותן באמונה מה הבריות אומרים עליו אשרי פלוני שלמד תורה כמה יפים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו עליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר וכמו שהתבאר בנתיבות עולם. והדבר שהוא כבוד התורה והוא כבוד המקום והוא גורם לאהוב השי"ת, כאשר אין תלמיד חכם צריך לבני אדם. הלא תראה כי היו אומרים שקר למצוא דברים לגנאי בשקר, אמרו בירושלמי במסכת שקלים (פ"ה ה"ב) והביטו אחרי משה עד בואו האהלה תרי אמוראי פליגי חד אמר לשבח וחד אמר לגנאי חמי שקיה וחמי כרעיה וחמי פרקיה אכל מיהודאי ושתה מיהודאי ומדלי מיהודאי ומאן דאמר לשבח מחמי צדיקא מי זכי עד כאן, ודברים אלו בשקר היו אומרים כי משה העשיר מפסילותן של לוחות ועם כל זה היו אומרים בשקר, ואיך כאשר הוא האמת. ודבר זה גורם בעונותינו בטול כבוד התורה, שאם לא היו הלומדים מתפרנסים מהם היתה התורה מתעלה מעלה מעלה, גם היו מוכיחים את הצבור כי אשמת הצבור בראשם ולא היו נושאים פנים, אך עתה כיון שצריכים להם כל רב קנה אדון לעצמו. ולכך אמר שמעיה אהוב את המלאכה, ושנא את הרבנות שהוא המרחיק את המלאכה. ואל יחשוב כי המלאכה אינה כבודו,... ולפיכך אמר אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, כי אם יאמר שהמלאכה בזיון אליו, זה אינו, כי אדרבא המלאכה יותר על כל שמצלת אותו מן חטאים הרבה על כל זה נותנת לו כבוד ג"כ, וישנא את הרבנות המרחיק המלאכה בשביל השררה, כי כמה חטאים ומכשולות יש בשררה, ועוד כי כל חטא וכל פשע בצבור תלוי בבעלי שררה שיש בידם למחות.
רמב"ם יד החזקה הלכות תלמוד תורה פרק ג' (י) כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את השם ובזה את התורה וכבה מאור הדת וגרס וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אמרו חכמים כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם ועוד צוו ואמרו אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן ועוד צוו ואמרו אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות. (יא) מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו ומדת חסידים הראשונים היא ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.
ספר חובות הלבבות - השער התשיעי - שער הפרישות - פרק ה' וכן אתה צריך להשתמש בהן במה שימלא ספקך וימנעך מן השאלה, ומקחת ממון אסור, ומקנות חסד עמך במה שמעניקים אותך ומטיבים לך ותקנה זכיותיך לזולתך וחסדיך למי שנתחסד עמך. ולא תהיה למשא על בני אדם, כמו שאמר אחד מן החכמים: האלקים ירחם עבד שפירש מן העולם, ולא היתה פרישותו למשא על אוהביו, וסילק מעליהם טרחו, והתעסק באבריו במיני המלאכות, כמו שנאמר (תהלים קכח ב):יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. וכבר נאמר: ראש הפרישות - תיקון הפרנסה.
רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק ד משנה ה אבל הם בעצמם היו חסידים מאמינים האמת לעצמם והיו מאמינים בהשי"ת ובתורת משה אשר בה יזכה האדם לחיי העוה"ב, ולא היו מתירים לעצמם לבקש ממון מבני אדם והיו רואים שלקיחתן היה חילול השם בעיני ההמון מפני שיחשבו שהתורה מלאכה מהמלאכות אשר יחיה בהם אדם ותתבזה בעיניהם ויהיה מי שעושה זה דבר השם בזה...
רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק ד משנה ה ואמנם הדברים אשר התירה אותם התורה לת"ח הוא שיתנו ממונם לאדם לעשות בו סחורה בבחירתו ויהיה השכר כולו להם אם ירצה, והעושה זה יש לו שכר גדול (ברכות לד כתובות קיד חלק צט:) עליו וזהו מטיל מלאי לכיס (פסחים נג:) של ת"ח ושתמכר סחורתם (ב"ב כב.) לפני כל סחורה ושיקנו להן בתחלת השוק אלה הם חוקים שקבע להם הי"ת כמו שקבע "המתנות לכהן והמעשרות ללוי" לפי מה שבא בקבלה, כי שתי הפעולות האלה יעשו אותם סוחרים קצתם על קצתם על דרך כבוד, ואע"פ שאין שם חכמה וכדי הוא ת"ח להיות כע"ה נכבד, וכן הקילה התורה מתלמידי חכמים חוקי המלכות בארנוניות ואכסניות החיל וחוקים המיוחדים בכל איש ואיש והם הנקראים כסף גולגולת יפרעו בעבורם הקהל וכן בנין החומות וכיוצא בהן ואפילו הת"ח בעל ממון לא יתחייב דבר מכל זה, וכבר הורה רבי יוסף הלוי ז"ל לאיש במקום אחד שהיה לו גנות ופרדסים שהיה חייב בעבורם אלפי זהובים ואמר שיפטר מתת בעבורם דבר מכל מה שזכרנו מפני שהיה ת"ח ואע"פ שהיה נותן במס ההוא אפילו עני שבישראל, וזהו דין תורה כמו שפטרה התורה מחצית השקל מן הכהנים כמו שביארנו במקומו ומה שדומה לזה...
רמב"ם יד החזקה הלכות שמיטה ויובל פרק יג ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה' והלך ישר כמו שעשהו האלקים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעה"ז דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים הרי דוד ע"ה אומר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי:
משנה מסכת אבות פרק ב (יד) רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, הֱוֵי שָׁקוּד לִלְמוֹד תּוֹרָה, (וְדַע) מַה שֶּׁתָּשִׁיב לָאַפִּיקוֹרוֹס. וְדַע לִפְנֵי מִי אַתָּה עָמֵל. וְנֶאֱמָן הוּא בַּעַל מְלַאכְתְּךָ שֶׁיְּשַׁלֶּם לָךְ שְׂכַר פְּעֻלָּתָךְ:
ספר דרך חיים - פרק ב משנה יד רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה כדי שתשוב לאפיקורוס וכו'.. ..ואמר אח"כ שתהיה תורתו כדי שישיב לאפיקורוס, כלומרשכמו שיש מצוה שילמד האדם ויקנה התורה שהיא תורת אמת כך ראוי הוא לבטל דעת השקר מן העולם כדי שיתגדל האמת בעולם, שאם יניח השקר לעולם סוף שיהיה השקר ח"ו מאבד את האמת ומבטל אות' כאשר השקר גובר בעולם, ולכך הזהיר שאל יתן מקום אל השקר רק ידע מה שישיב לאפיקורוס. ואמר אח"כ ולפני מי אתה עמל בתורה כנגד הטורח הגדול אשר הטיל עליו שאמר הוי שקוד ללמוד תורה והוא משתדל לדעת להשיב לאפיקורוס ועל זה אמר ולפני מי אתה עמל ונאמן בעל מלאכתך לשלם שכר פעולתך אם אתה עמל בתורה הרבה שכר הרבה יתן לך ואם אין דבר זה לפניו אפשר שיגיע אל האדם עצלה. ואף כי כבר הזהיר שלא יהיו משמשים את הרב על מנת לקבל פרס, יראה לומרדהיינו כאשר עיקר עבודתו בשביל זה שהוא עובד הש"י על מנת לקבל פרס, אבל דבר זה הוא כדי לעורר האדם כי האדם בעל גוף וחומר אינו נשמע כל כך לעבודת השי"ת וצריך התעוררות, כמו התינוק שצריך התעוררות אל הלימוד ונותנים לו דבר כדי שילמוד, כך צריך האדם התעוררות, ואם מעורר את עצמו ע"י שיחשוב בשכר הגדול שיש לאדם לא נקרא שהוא עובד על מנת לקבל פרס כיון שאין זה רק התעוררות שלא ימנע מן העבודה, ולכך אמר זה כנגד יצר הרע כאשר ירצה לפתות אותו שלא יהיה עמל בתורה ושלא יבא עצלה לעמל הזה, ואע"ג שהוא עושה מאהבה ושלא על מנת לקבל פרס יש לחוש באולי יגיע אליו עצלה ואין מאמין בנפשו, ועל זה אמר ולפני מי אתה עמל ונאמן וכו' ובזה לא יגיע עצלה לעמל שלו, אבל בודאי אין תכלית למוד שלו בשביל השכר כלל רק כי דבר זה להחזיק ידו שלא לבא לידי עצלה שיש לדאוג מזה.
ספר חובות הלבבות - השער השני - שער הבחינה - פרק ד – שיעור ל"ה והרביעית - סימן החכמה הנראה במיני שאר החיים מקטנם ועד גדולם: מהם המעופף, והשוחה, והזוחל, וההולך על ארבע, לפי התחלקות צורותם, ומידותם, ושימושם, והנאתם, ותועלתם בעולם, כמו שנזכר במענה הוכיח בו הבורא את איוב כדי להעיר אותו (איוב לח מא): מי יכין לעורב צידו כי ילדיו אל אל ישועו, ושאר מה שסיפר בו ממיני החיות המדבריות והימיות.
ספר הישר לרבינו תם - השער השלשה עשר כל עובד ה' צריך שיהיה לו ספר כולל נפלאות הבורא: כָּל הַבָּא לַעֲבוֹד עֲבוֹדַת הָאֵל וּלְקַבֵּל עָלָיו עֹל יִרְאָתוֹ בֶּאֱמֶת, צָרִיךְ תְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה לוֹ סֵפֶר כּוֹלֵל זִכְרוֹן נִפְלְאוֹת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, יִרְאָתוֹ וְתַעֲצוּמוֹ, וְלִכְלוֹל בּוֹ כָּל הָעֲסָקִים אֲשֶׁר בָּם זִכְרוֹן עֹנֶשׁ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, לָרְשָׁעִים, וְנִסָּיו לַצַּדִּיקִים, וְסִפּוּר גְּבוּרוֹתָיו וְנוֹרְאוֹתָיו, כְּגוֹן אֱזָר נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ וְאֶשְׁאָלְךָ וְהוֹדִיעֵנִי (איוב ל"ח ג') וְכָל הַפְּסוּקִים אֲשֶׁר אַחֲרָיו. וְיָשִֹים עָלָיו לְחוֹק בִּשְׁבוּעָה לִקְרוֹתוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁבוּעַ בְּנַחַת וְכַוָּנָה, וְיָשִֹים לִבּוֹ לְכָל עִנְיָנָיו, כִּי הוּא יִהְיֶה לְטוֹטָפוֹת בֵּין עֵינָיו:
תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז/א אשר בשערה ישופני והרבה פצעי חנםאמר רבה איוב בסערה חרף ובסערה השיבוהו בסערה חרף דכתיב אשר בשערה ישופני אמר לפניו רבונו של עולם שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלף לך בין איוב לאויב בסערה השיבוהו דכתיב ויען ה' את איוב מן הסערה ויאמר [וגו'] אזר נא כגבר חלציך ואשאלך והודיעני אמר לו הרבה נימין בראתי באדם וכל נימא ונימא בראתי לה גומא בפני עצמה שלא יהו שתים יונקות מגומא אחת שאלמלי שתים יונקות מגומא אחת מחשיכות מאור עיניו של אדם בין גומא לגומא לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי.
מי פלג לשטף תעלה [וגו'] הרבה טיפין בראתי בעבים וכל טיפה וטיפה בראתי לה דפוס בפני עצמה כדי שלא יהו שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד שאלמלי שתי טיפין יוצאות מדפוס אחד מטשטשות את הארץ ואינה מוציאה פירות בין טיפה לטיפה לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. ...ודרך לחזיז קולות הרבה קולותבראתי בעבים וכל קול וקול בראתי לו שביל בפני עצמו כדי שלא יהו שתי קולות יוצאות משביל אחד שאלמלי שתי קולות יוצאות משביל אחד מחריבין את כל העולם בין קול לקול לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי. הידעת עת לדת יעלי סלע חולל אילות תשמוריעלה זו אכזרית על בניה בשעה שכורעת ללדת עולה לראש ההר כדי שיפול ממנה וימות ואני מזמין לה נשר שמקבלו בכנפיו ומניחו לפניה ואלמלי מקדים רגע אחד או מתאחר רגע אחד מיד מת בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי חולל אילות תשמור אילה זו רחמה צר בשעה שכורעת ללדת אני מזמין לה דרקון שמכישה בבית הרחם ומתרפה ממולדה ואלמלי מקדים רגע אחד או מאחר רגע אחד מיד מתה בין רגע לרגע לא נתחלף לי בין איוב לאויב נתחלף לי
ספר ויקרא פרק כה וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם ולא תונו איש את עמיתו - (ת"כ) כאן הזהיר על אונאת דברים שלא יקניט איש את חבירו ולא ישיאנו עצה שאינה הוגנת לו לפי דרכו והנאתו של יועץ וא"ת מי יודע אם נתכוונתי לרעה לכך נאמר ויראת מאלקיך היודע מחשבות הוא יודע. כל דבר המסור ללב שאין מכיר אלא מי שהמחשבה בלבו נאמר בו ויראת מאלקיך. ספר ויקרא פרק כה לא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקיךָ לא תרדה בו בפרך - מלאכה שלא לצורך כדי לענותו אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה והוא אינו צריך עדור תחת הגפן עד שאבוא שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו ואומר אני לו שהוא לצורך הרי הדבר הזה מסור ללב לכך נאמר ויראת. תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף נט/א אמר רבי אלעזר מיום שנחרב בית המקדש ננעלו שערי תפלה שנאמר גם כי אזעק ואשוע שתם תפלתי ואף על פי ששערי תפלה ננעלו שערי דמעות לא ננעלו שנאמר שמעה תפלתי ה' ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש... אמר רב חסדא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה שנאמר הנה ה' נצב על חומת אנך ובידו אנך אמר רבי אלעזר הכל נפרע בידי שליח חוץ מאונאה שנאמר ובידו אנך
מהר"ל חדושי אגדות על בבא מציעא דף נט/א שערי דמעות לא ננעלו. פי' כי מפני שהדמעות הם בטול והפסד כח האדם ודבר זה לא ננעל, כי כאשר חרב בהמ"ק שהוא הוויית העולם ננעלו כל השערים שהם הוויות העולם, והתפילה היא הוויות העולם, שהתפילה היא כסדר העולם, ואדם הראשון תיכף שנברא התפלל אל השם יתברך, ולפיכך כאשר חרב בית המקדש שהוא הוויות העולם ננעלו שערי תפלה. אבל שערי דמעה שהם הפסד ובטול האדם ואינם הוויות העולם אין ענינם אל בה"מ, ולכך אף אם נחרב בה"מ לא ננעלו שערי דמעה. וכן האונאה הוא בטול הנפש כאלו אותו שמקבל אונאה אינו נחשב לכלום והוא דבר בטל ואונאה לנפש, והדמעות בטול כח הגוף ולכך אלו שניהם לא ננעלו. ועוד יש לך להבין זה ממה שאמר לקמן הכל נמסר ביד שליח חוץ מן אונאה, וזה כי האונאה היא לנפש האדם, וכתיב אצל אונאה ואתם ידעתם את נפש הגר וגומר, שתראה מזה כי האונאה הוא לנפש והנפש הוא בידו של הקב"ה והדין הוא בידו של הקב"ה, וכן אמרו במדרש (ויק"ר פ"ד) שני דברים בימינו של הקב"ה, התורה והצדקה, התורה שנאמר מימינו אש דת למו, והצדקה שנאמר צדק מלאה ימינך, ושני דברים בשמאלו של הקב"ה, הנפש והדין, הנפש כדכתיב כי בידך נפש כל חי והדין דכתיב ותאחז במשפט ידי, והדמעה הוא נגד מדת הדין והאונאה הוא לנפש ולפיכך לא ננעלו שערי אונאה ושערי דמעה מאחר שהדין והנפש ביד הקב"ה ולא נמסרה האונאה ביד השליח לכך שערי אונאה ושערי דמעה לא ננעלו. ספר נתיבות עולם ב - נתיב אהבת הריע - פרק ב ויש לך להבין דבר זה והם דברים עמוקים בענין אונאה אשר רמזו חכמים עליו. יש לך לדעת כי הפרש יש בין אונאה ובין כאשר הוא מכה את חבירו ומצערו, כי האונאה בפרט הוא לנפש האדם אשר מקבל האונאה ואין האונאה לגוף, כי מה אונאה יעשה אל הגוף. וכן הכתוב אומר (שמות כ"ב) וגר לא תונו ולא תלחצנו כי אתם ידעתם את נפש הגר וגו', הרי כי תלה אונאה בנפש שהיא מקבלת אונאה. וכל בושה היא לנפש כמו שהתבאר למעלה, ומפני כי האונאה היא לנפש והנפש היא בידו של הקב"ה כמו שאמרו במדרש ויקרא רבה (פ"ד) ונפש כי תחטא שני דברים בימינו של הקב"ה ושני דברים בשמאלו, התורה והצדקה בימינו, התורה דכתיב מימינו אש דת למו והצדקה דכתיב צדק מלאה ימינך. הנפש והמשפט בשמאלו של הקב"ה הנפש דכתיב כי בידך נפש כל חי המשפט דכתיב ותאחז במשפט ידי וגו', ומפני כך הנפש אשר בו האונאה בידו של הקב"ה. תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב/ב ר"ע אומר למד תורה בילדותו ילמוד תורה בזקנותו היו לו תלמידים בילדותו יהיו לו תלמידים בזקנותו שנאמר בבקר זרע את זרעך וגו' אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם עד שבא ר"ע אצל רבותינו שבדרום ושנאה להם ר"מ ור' יהודה ור' יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע והם הם העמידו תורה אותה שעה תנא כולם מתו מפסח ועד עצרת מהר"ל חדושי אגדות ומה שמתו מפסח עד עצרת, אף שהזמן הוא יותר טוב מכל הזמנים עם כל זה מתו, וגם מתו באסכרה מיתה משונה, להודיע שחטאו ולא יאמרו בטבע מתו מהרש"א ואמר שמתו בין פסח לעצרת להורות שמתו בהשגחה כי הוא הזמן ממוצע לבריאות וקרוב לרפואה כדאמרינן בשבת כל שקייני טבא בין דיבחא לעצרתא וק"ל:
חג השבועות תשפ"ד לפ"ק - מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל ספר תפארת ישראל פ' כ"ז
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח/ב אמר רבי אלעזר הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם מאי טעמא יום שניתנה בו תורה הוא רש"י דבעינן נמי לכם -שישמח בו במאכל ומשתה, להראות שנוח ומקובליוםזה לישראל שנתנה תורה בו:
תלמוד בבלי מסכת על פסחים דף סח/ב רב יוסף ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תלתא אמר אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא רש"י תילתא - שלישי לבטן, ומובחר הוא עבדי לי - היה מצוה לאנשי ביתו להכין לו סעודה אי לאו האי יומא -שלמדתי תורה ונתרוממתי הרי אנשים הרבה בשוק ששמן יוסף, ומה ביני לבינם
ספר תפארת ישראל - פרק כז אמנם מה ששואלים בני אדם כי אם חג השבועות הוא בשביל שנתן לנו התורה, למה כתב (במדבר כ"ח) וביום הבכורים בהקריבכם מנחה ולא כתב ביום מתן תורה מאחר שעיקר היום טוב הוא בשביל התורה, כמו שאנו אומרים זמן מתן תורתנו, אין זה שאלה כלל כי השם יתברך נתן למועדים זמן אשר הם שמחת ישראל אשר זכו אל הטוב כמו שאמר בחג המצות שבו יצאו ישראל מבית עבדים וסוכות כי בסוכות הושבתי אתכם וביום הכפורים כי ביום הזה יכפר עליכם, ובחג השבועות התורה שנתנה בו נתנה מהשם יתברך והיא לעול על ישראל והרי אומות העולם לא היו רוצים לקבל התורה ואף כי אנו אומרים זמן מתן תורתנו היינו משום שקבלנו התורה בעצמנו ואמרנו נעשה ונשמע אבל מכל מקום השם יתברך הנותן התורה היה כופה ההר עליהם שיקבלו התורה בעל כרחם מפני שהיא עול עליהם ואיך יכתוב בתורה זמן מתן תורה שנתן השם יתברך בגזרתו על האדם. ומזה הטעם לא נכתב גם כן בראש השנה הטעם שהוא יום הדין מפני כי הדין מצד עצמו אינו מקובל ואינו נוח לאדם ולכך לא תלה המועד בזה רק נכתב זכרון תרועה והזכירה שנזכר על ידי תרועה לפני הקדוש ברוך הוא לטובה, וכן הוא הזכירה בכל מקום..
מראי מקומות - פרשת בהעלותך תשפ"ד – במשנתו של מהר"ל ספר במדבר פרק יב והָאִישׁ משֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
ספר תפארת ישראל - פרק כג התבאר לך כי אפשר לומר רק שהיה משה מיוחד לתורה. והנה יש לשאול שאלה עצומה מאד איך אפשר שיתיחד משה עד שראוי לו התורה, וזה כי לפי מדרגת התורה ומעלתה שהיא שכל פשוט איך אפשר לומר שיתיחד אדם אל מדרגת התורה. ובפירוק קושיא זו בארו חכמים בפרק רבי עקיבא במסכת שבת (פ"ט ע"א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא בא שטן ואמר לפניו רבונו של עולם תורה היכן היא אמר נתתיה לארץ הלך אצל הארץ ואמרה לו אלהים הבין דרכה כו' הלך אצל הים אמר אין עמדי כו' הלך אצל תהום אמר לא בי שנאמר ותהום אמר לא בי היא הלך אצל אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה חזר לפני הקדוש ברוך הוא ואמר חפשתי בכל העולם ולא מצאתיה אמר לו לך אצל בן עמרם הלך אצל בן עמרם אמר לו תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא אמר לו וכי מה אני שיתן הקדוש ברוך הוא תורה על ידי אמר לו הקדוש ברוך הוא משה בדאי את אמר לפניו רבונו של עולם חמדה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום אני אחזיק טובה לעצמי אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה הואיל ומעטת את עצמך תקרא על שמך שנאמר זכרו תורת משה עבדי ע"כ... ועוד יש בזה דבר מופלג אין להאריך. ולכך אמר הקדוש ברוך הוא שהוא נותן התורה לך אצל בן עמרם, וכאשר אתה מעיין מה ענינו של משה אל התורה תמצא כי מדרגת משה שהוא אומר מה אני שתנתן התורה שהיא השכל הפשוט על ידי, ובשביל שהיה ממעט עצמו הוא ראוי אל התורה שהיא שכל פשוט, וכמו שאמר הואיל ומעטת עצמך תקרא על שמך כי מצד הזה יש למשה יחוס אל התורה. וזה כי לא היה הקטרוג רק מה התיחסות יש בתחתונים אל התורה שהיא השכל הפשוט אבל התחתונים אין בהם פשיטות גמור, אבל משה מפני הענוה עד שאמר מה אני הרי אינו מייחד עצמו כלל וזה ענין הענוה. כי המתגאה הוא הפך הענוה שהמתגאה הוא שמייחד עצמו בחשיבות ובמעלה ואיש כזה אין לו מעלת הפשיטות כלל, אבל מי שיש בו הענוה עד שאינו מחשיב עצמו לדבר כלל הרי הוא פשוט לגמרי שאינו מיוחד בדבר מה, וזה שהוא ראוי ומיוחד אל התורה שהיא שכל פשוט. וכבר בארנו בחבור גבורת ה' ענין הפשיטות שהוא במדת הענוה והם דברים ברורים מאד מאד עד שאין ספק בהם למי שמבין דברי חכמים וחידותם, ואז ידע כי כך רצו חכמים להתיר השאלה במה היה מיוחד משה לתורה בשביל מדת הענוה המורה על פשיטות שהיה מיוחד בה שנאמר (במדבר י"ב) והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה, וזה היה עצם יחוד משה לתורה. וכבר בארנו בחבור גבורת ה' כי מדה זאת מיוחדת לתחתונים והיא על כל המעלות בעבור הפשיטות, ובשביל מדרגה זאת מיוחדים התחתונים לקבל המעלה שאינה לעליונים, כמו שהיה משה זוכה לתורה שהיא המעלה העליונה וזה זכה בשביל הענוה שהיה מיוחד בה משה...
ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק א ובפרק בתרא דמגילה (ל"א, א') א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כתוב בתורה כי ה' אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים האל הגדול הגבור והנורא אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה שנוי בנביאים דכתיב כי כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו מרום וקדוש אשכון את דכא ושפל רוח וגו' ולהחיות לב נדכאים ומשולש בכתובים דכתיב שירו לאלהים זמרו שמו סולו לרוכב בערבות ביה שמו ועלזו לפניו וכתיב בתריה אבי יתומים ודין אלמנות אלהים במעון קדשו. ועתה יש לשאול למה זה ועל מה זה שכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו, אם בשביל שהכתוב בא להגיד שלא כמדת ב"ו שגדולתו היא מבטלת הענוה אבל אצל הקב"ה אינו כך רק עם גדולתו נמצא הענוה, אם כן קשיא למה צריך לומר דבר זה כתוב בתורה וכו' די כשנמצא פעם אחד ולמה צריך להיות בכל מקום. אבל רבי יוחנן בא לומר כי הענוה היא עצם הגדולה והיא הגדולה על כל הגדולות עד שאין גדולה למעלה, ואם לא כן לא היה נמצא בכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם נמצאת הענוה, אבל מפני שכל מקום שאתה מוצא גדולתו שם אתה מוצא הענוה מזה תדע כי הענוה היא הגדולה על כל הגדולות.
ספר ישמח משה - פרשת בהעלותך עוד נראה לי על אומרו כאן והאיש משה עניו מאד וגו' (במדבר יב ג). דהוא הקדמה נאותה להענין הנאמר אחר כך (במדבר יב ו) אם יהיה נביאכם וגו' (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה וגו', שלא תקשה כלום משא פנים יש בדבר, ומפני מה באמת לא זכו שאר הנביאים למדריגת פה אל פה אדבר בו (במדבר יב ח), על כן אמר והאיש משה וגו', דלכך זכה הוא לנבואה יתירה משאר הנביאים. והענין הוא, דהנה זה שהקב"ה מנבא ומשרה שכינתו על בשר ודם קרוץ מחומר, איננו לפי כבודו ית', אך מכח ענותנותו ית', כאמרם ז"ל (מגילה ל"א [ע"א]) במקום שאתה מוצא גדולתו וכו'. וידוע (שם מגילה י"ב ע"ב) כי במדה שאדם מודד מודדין לו, וכפירוש המדרש על ה' צילך (תהלים קכא ה), אם כן לפי רוב הענוה שבאדם, כמו כן הקב"ה מתנהג עמו גם כן בבחינת ענוה להשרות שכינתו עליו. ועל כן אמרו רז"ל (שבת צ"ב [ע"א]) אין השכינה שורה אלא על חכם וכו' ועניו, ועיין בכלי יקר (פרשת וירא) על הפסוק (בראשית יח א) וירא אליו ה', ולא נאמר וירא ה' אל אברהם, כי שמו מורה על התנשאות, ועצמותו היה בחינת ענוה עפר ואפר (שם שם בראשית יח כז), על כן אמר וירא אליו ה', היינו מכח עצמותו לפי שהיה עניו ושפל בעיניו, ולא מכח שמו מרומז על התנשאות, עיין שם. וידוע מה שמפרשין והאיש משה וגו', כי דוד המלך ע"ה אמר ואנכי תולעת וגו', דעל כל פנים היה בעיניו נחשב לבעל חי, יתר על זה אברהם אבינו ע"ה דאמר אנכי עפר ואפר, דלא החזיק עצמו למין בעל חי כלל, אך על כל פנים היה נחשב בעיניו ליש, אמנם משה רבינו ע"ה גדלה כל כך ענותנותו ושפלותו בעיני עצמו, עד דלא החזיק עצמו למציאת כלל, והיינו ואנחנו מה (שמות טז ז), דהיינו בחינת אין ואפס ולא נמצא (עיין חולין פ"ט ע"א). והנה כאן דבא הפסוק להודיע מדריגת נבואת משה עד אין ערוך אליו בכל הנביאים והוא היה אב לכל הנביאים, וכדי שלא יקשה מפני מה זכה הוא באמת לכל זה, הקדים ואמר והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, ר"ל אפילו מאברהם שהיה בעיניו כעפר שהוא על פני האדמה, ועל כן לפי גודל הענוה שהיה בו, זכה לנבואה יתירה מכל לבחינת פה אל פה אדבר בו, מה שאין כן שאר הנביאים שלא זכו לבחינת נבואה כמוהו, לא זכו גם כן לבחינת נבואה כמוהו, דמדריגת הנבואה נמשך אחר מדריגת הענוה כנ"ל, וכאמור
ספר נתיבות עולם ב - נתיב הענוה - פרק א ...אמנם יש לך להבין מה שאמר הכתוב עקב ענוה יראת ה' ומה שאמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, מן הדברים אשר אמרנו, כי ההפרש אשר יש בין הענוה ובין היראה כי כאשר האדם בעל ענוה מתדמה ליוצרו ברוך הוא, וכמו שאמרו ז"ל (סוטה ה', א') לעולם ילמוד אדם מדעת קונו שהרי הקב"ה הניח כל ההרים הגבוהי' והשרה שכינתו על הר סיני, ומפני כי מדת השם יתב' שאתו היא הענוה וזו המדה היא עצמית אליו יותר מכל וכמו שיתבאר ולפיכך בעל ענוה הוא מתלבש במדת בוראו, ובודאי דבר זה יותר גדול שמדת היראה שהוא ירא השם יתב' משפיל עצמו לפניו ואין בדבר זה התדמות כלל, רק שמכיר שהוא עלתו ית'. ועל זה אמר מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסילותה, כי יראת שמים שהוא יותר גדול מן החכמה והוא קטן מן הענוה כי בעל הענוה מצד שיש בו מדעת קונו יש לו מעלה יותר וזהו יותר מן יראת השם, כי בעל ירא שמים מצד שהוא עלול אל השם יתברך שהוא העלה יש לו דביקות עם העלה. ולכך ענוה יותר גדולה מן יראת השם, כי יש לבעל ענוה התדמות למדת יוצרו כמו שהתבאר בפר"ק דסוטה (ה', א') אני את דכא כלומר, כי השם יתב' משרה שכינתו עם בעל ענוה ובא אצלו להיות עמו שהרי הניח הש"י כל ההרים הגבוהים והשרה שכינתו על הר סיני ולא הגביה הר סיני, ודבר זה כי יש לו לבעל ענוה ממדת קונו והדומים נמצאו יחד כמו שהתבא' בנתיב האהבה ע"ש, ואין זה אצל יראת ה', והדברים האלו עמוקים מאוד
גור אריה על רש"י על במדבר פרק טז פסוק א ולא הזכיר בן יעקב. ואם תאמר, והלא אין צריך לכתוב "בן יעקב", שבכל מקום אינו מזכיר היחוס רק עד השבט, ומכאן ואילך הוא ידוע בעצמו, ולמה יש לכתוב יותר....ונראה לי, דהכא לא בא הכתוב ליחס את קרח לומר מי הוא ובן מי הוא, שכבר ידענו שהוא בן לוי, דכתיב (שמות ו, כא) "ובני יצהר קרח ונפג וזכרי", אלא על כרחך קרא אתא לאשמועינן מעלתם, שהם מגדולים ומחשובים. וכן אצל מאתים וחמשים איש הזכיר מעלתם, "נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם" (פסוק ב). וכיון דקרא לא אתא רק לספר חשיבותם ומעלתם, היה גם כן ליחס אותם עד יעקב, שהוא עיקר החשיבות. ואף על גב דבלאו הכי ידענו שקרח מן החשובים ומיוחסים, אפילו הכי הכתוב בא לספר בגנותו, לומר מאחר שהוא כל כך חשוב - לא היה לו להיות נמשך במחלוקת, ובא הכתוב לספר בגנותו, שעם כל החשיבות הזה - נמשך במחלוקת. ולפיכך קרא דהכא פירושו "ויקח קרח", אותו קרח שהיה מגדולים ומחשובים, נמשך במחלוקת. ולפיכך מן הדין היה גם כן ליחס אותו אחר יעקב, אלא שבקש רחמים:
ספר בראשית פרק מט בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר גור אריה על רש"י על בראשית פרק מט פסוק ו [ה] אבל בדברי הימים כו'. פירוש ומנא ליה לומר שיש לייחס את האדם עד יעקב, שמא אין דרך הכתוב לייחס רק עד השבט ותו לא, והביא ראיה מדברי הימים (א, ו, כב-כג) ששם מיחס אותו עד יעקב. והקשה הרא"ם הרי בכל מקום הוא מייחס רק עד השבט, ואם כן מה שהוא מייחס את קרח עד ישראל שם קשיא, כיון שאין דרך לייחס רק עד השבט, ועוד שזמרי בן סלוא שלא נמצא שהכתוב מייחס אותו עד ישראל - קשיא למה היה לו לייחס אותו עד ישראל, ואין זה קשיא כלל, כי כל מקום שהכתוב בא לומר מי הוא אותו האיש מייחס אותו עד השבט ותו לא, שידענו כי השבטים - בני ישראל הם, אלא שבמקום שהוא בא לייחס אותם לא בשביל להודיע מאיזה שבט הם אלא מעלתם והשתלשלותם - משלשלת הייחס הוא מייחס אותו, עד ישראל ראש הייחוס, ובקרח - שבא לייחס אותם מפני מעלתם, כדכתיב בקרא (במדבר טז, ב) "קריאי מועד אנשי שם", ובא הכתוב לייחס מפני מעלתם, שאם לא כן הרי ידוע שקרח בן יצהר בפרשת וארא. כן כשייחס את זמרי בן סלוא (במדבר כה, ט) לא ייחסו אלא מפני מעלתו וגדולתו, כדכתיב (שם שם יד) "בית אב לשמעוני", והיה לו לייחס אותם עד ישראל, כמו שמצינו בדברי הימים. ועיין בפרשת קרח וגם שם נתבאר. ואם תאמר ומה בכך שלא נזכר בתורה 'בן ישראל', וכי בשביל כך לא היה בנו של יעקב, אמנם יראה לפרש שידוע כי גדולת יעקב גדולה מאוד, ואם יורש הרשע קצת מחשיבות יעקב כמו שדרך התולדות דומים אל האב - אז היה קרח יותר חולק, שהרי עכשיו לא בא לחלוק על משה רק בשביל גדולתו, וכן "נשיא בית אב לשמעוני", והיה יעקב מתפלל שלא ירשו מגדולתו ומחשיבותו כלום עד שיהיה שם יעקב נקרא עליהם. ועכשיו כיון שלא ירש הרשע דבר מיעקב - לא נחשב ליעקב לגנאי, לאפוקי ישמעאל ועשו אין ספק אילו היו בני אנשים דעלמא לא היו מצליחים ברשעתם כמו שהם מצליחים, לכך נחשב לאברהם וליצחק לגנאי, ולא כן ליעקב:
תלמוד בבלי מסכת מנחות דף נג/א אמרי ליה רבנן לרבי פרידא רבי עזרא בר בריה דרבי אבטולס דהוא עשירי לר' אלעזר בן עזריה דהוא עשירי לעזרא קאי אבבא אמר מאי כולי האי אי בר אוריין הוא יאי אי בר אוריין ובר אבהן יאי ואי בר אבהן ולא בר אוריין אישא תיכליה אמרו ליה בר אוריין הוא אמר להו ליעול וליתי.... תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא/ב וכו' ר' אליעזר אומר כל המלמד את בתו תורה מלמדה תיפלות: תיפלות ס"ד אלא אימא כאילו למדה תיפלות א"ר אבהו מאי טעמא דר"א דכתיב אני חכמה שכנתי ערמה כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית כאילו - שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע
מראי מקומות - פרשת חוקת תשפ"ד – במשנתו של מהר"ל https://www2.kolhalashon.com/#//regular ... r/38596946 מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת חוקת תשפ"ד הנושא: ביאור מקיף בפגם מי מריבה וחטא המרגלים ---- ספר במדבר פרק כ (ז) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.: . (ט) וַיִּקַּח משֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי יְדֹוָד כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ: (י) וַיַּקְהִלוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם.: . (יא) וַיָּרֶם משֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם: (יב) וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. רש"י על במדבר פרק כ פסוק יב להקדישני - שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע ואינו צריך לפרנסה מקיים דבורו של מקום קל וחומר אנו: לכן לא תביאו. בשבועה כמו (שמואל ג) לכן נשבעתי לבית עלי נשבע בקפיצה שלא ירבו בתפלה על כך
רמב"ן על במדבר פרק כ פסוק ח החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע, ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקב"ה מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקב"ה אנו על אחת כמה וכמה ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע ספר דברים פרק א (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף יְדֹוָד בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: אור החיים על דברים פרק א פסוק לז והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל שאמרו (במד"ר טז כ) בפסוק ויבכו העם בלילה וגו' (במדבר יד א), קבעו בכיה לדורות, כי ליל ט' באב היתה שבו נחרב הבית ואמרו עוד שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב, שאין אומה ולשון נוגעת בו ואמרו עוד (שוחר טוב עט) בפסוק מזמור לאסף אלקים באו גוים וגו', וז"ל קינה מבעי ליה, אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים.: מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש, ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר, ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם, פירוש בגלגול דברים שלכם, כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים, אפשר שהיה נכנס משה עמהם, והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע, והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק, וצא ולמד משירת האזינו. ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם (במדבר כ ה) שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים, באמצעות קידוש ה' הגדול, והיה ה' מתיר שבועת משה, והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים.
אור החיים על במדבר פרק כ פסוק ח ...ועומק הדברים הוא, שאם היו משה ואהרן עושים קידוש ה' הגדול באמצעות שהיתה העדה גם כן כולה שלימה וצדיקים היו מחליטים אמונת ה' בלבם שלימה, והיה נגרש מהם חלק הרע, והיה כח בהם להעמיד אמונתם לדורי דורות, ומעתה היו משה ואהרן נכנסים לארץ, והיה משה בונה בית המקדש, ואין חשש להשלכת חמתו על ישראל כשיהיו חוטאים כאמור בדבריהם (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף וגו', וכתבנוהו במקומות אחרים. ספר נצח ישראל - פרק ח ...וקאמר בט' באב שבכו בכיה של חנם, והקדוש ברוך הוא קבע אותם בכיה לדורות. ענין זה עמוק מאוד מאוד, כי כאשר הוציאם מארץ מצרים, הוציאם על מנת לתת להם הארץ. ואילו באו אותם שיצאו ממצרים אל הארץ, היו עומדים שם לעולם בארץ. ודבר זה בארנו בחבור גבורות ה' בכמה מקומות, כי היציאה של מצרים היא נצחית, כי עדיין מחמת אותה היציאה אנחנו אל השם יתברך אשר הוציאנו ממצרים. ואם היה היציאה ממצרים וביאתם לארץ מעשה אחד, דהיינו שאותו הדור שיצאו ממצרים באו אל הארץ, כאילו היה מעשה אחד היציאה ממצרים והכניסה לארץ. כי השם יתברך הוציאנו ממצרים להכניס אותנו אל הארץ, [ו]כשם שהיציאה היא מקוימת נצחית, כך היה נצחי ביאתם אל הארץ, ולא היה בטול לעולם. ובשביל שבכו בכיה של חנם, ולא רצו לכנוס לארץ, ונשבע הקדוש ברוך הוא שלא יביא אותו דור אל הארץ, רק דור אחר, ואז היה נחלק היציאה ממצרים מן הביאה אל הארץ, ולא היה מעשה אחד. ודוקא היציאה היא נצחית, מטעם אשר בארנו בחבור גבורות ה' (פנ"ב) באריכות, שהיתה על ידי נסים ונפלאות יוצאים ממנהגו של עולם, לכך היא נצחית. ולא כן ביאתם אל הארץ, ודבר זה יש לו בטול והפסק.
רש"י על דברים פרק א פסוק ח באו ורשו - אין מערער בדבר ואינכם צריכים למלחמה אילו לא שלחו מרגלים לא היו צריכין לכלי זיין
ספר גבורות השם - פרק כב דבר אחר למה במדבר שעתיד וכו' פירוש כי ראוי שיהיה במדבר כי לא היו יוצאי מצרים ראוים לבא אל הארץ, כי ראוי שיהיו שני דורות לאלו שני דברים חדשים, וזהו כאשר אלו שני דברים הם מחולקים יציאת מצרים ונתינת הארץ, שהדבר הידוע האחר אינו טבעי לגמרי, שהוציא אותם באותות ובמופתים, והשני נתינת הארץ של שבעה אומות, ומעלות מחולקות הם אלו שני מעלות אין ראוי שיהיו לדור אחד, במה שהדברים שנתן להם כשיצאו ממצרים הם מעלות רוחניות, ונתינת הארץ כמנהגו של עולם, לכך ראוי לאלו שני מעלות שתי דורות מחולקים. מהר"ל חדושי אגדות - סוטה ויש לך להבין כי ראוי שלא יבואו לארץ יוצאי מצרים שהיו יותר מבני עשרים, ודבר זה מפני כי היו רחוקים מן הארץ והיה הארץ נגדם. מפני כי הארץ יש לה ברכה טבעית, ויוצאי מצרים הכל היה שלא בטבע כי אם על ידי נסים, ומי שכל ענינו על ידי נסים וכל הנהגתו על ידי נסים מתנגד אל הטבע, ולכך היו יוצאי מצרים מוציאים דבה על הארץ, שאין הנהגת יוצאי מצרים כמו הנהגת באי הארץ מטעם אשר אמרנו... ולכך היו מוציאים המרגלים דבה על הארץ, שהיו מוכנים להתנגד לארץ לגמרי, כי ההנהגה שהיו מתנהגים דור המדבר אינו כמו הנהגה שהיו מתנהגים באי הארץ. ודי בזה למבינים. והבן מה שאמר אח"כ כי כלב הלך ונשתטח על קברי אבות, וכן משה קרא שם ליהושע, ואלו מצד עצמם היה אפשר להתפתות אל המרגלים, רק כי היה זכות אבות מגין על כלב עם התפלה, ועל יהושע היה מתפלל משה.
אור החיים על במדבר פרק יג פסוק ב והוסיף תנאי אחר בדבר, שהריגול הוא אשר אני נותן לבני ישראל, פירוש לא לשער אם הארץ ההיא יש כח בהם ללוכדה ולרשת אנשיה, כי זה ודאי כי אין יכולת בהם לעמוד אפילו כנגד עיר קטנה שבהם, אלא אשר אני נותן, וכיון שהדבר ההוא בא להם במתנה, על הנותן להוציא עושקיה כדין הנותן מתנה, והוא ילחם להם, ויעמידנה בידם באין שטן ואין פגע רע.: גם ישכילו בריגולם אשר יפליא ה' להשפיל רמים עם גדול ורם, רבים ועצומים, כדי שבעל הנס יכיר בניסו, ובזה נתחכם ה' בחסדו והרים מלפניהם מכשול, כשיראו עמלק וגו', וילידי ענק וגו', ועוצם חוזק הערים הבצורות, לבל יפחדו וייראו, כי אין ירושתם בכח ישראל אלא בכח הבורא, אשר הכל יוכל, כי הוא הנותן וזה הוא מאמר אשר אני נותן, ובמתק לשונו גילה, כי כפי הטבע אינם יכולין להם כמו שאמרו המרגלים אחר כך. רש"י על במדבר פרק יג פסוק כו (כו) וילכו ויבואו - (סוטה לד) מהו וילכו להקיש הליכתן לביאתן מה ביאתן בעצה רעה אף הליכתן בעצה רעה ספר במדבר פרק יד (ז) וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד: (ח) אִם חָפֵץ בָּנוּ יְדֹוָד וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ: (ט) אַךְ בַּידֹוָד אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַידֹוָד אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם אור החיים על במדבר פרק יד פסוק ח אם חפץ בנו ה' נתחכמו לדבר בלשון ספק, כדי שיניחו להם לגמור הדברים (אחר סיום דברינו מצאנו סמוכין להרעיון) פנים יפות על במדבר פרק כ פסוק ז וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה וגו', יש להבין מה היה צורך במטה, כיון שאמר ודברתם, ולפי פשוטו י"ל כיון שברפידים כתיב והכית בצור שהנס הוא לפי מעלת ישראל, כמ"ש שמ"ש הקב"ה הרם את מטך ונטה ידך על הים, שלפי האמונות ישראל ביום ההוא כן היה מתלבש הנס בדרך הטבע, כ"א אינם ראוין כ"כ לנס מתלבש הנס בדרך הטבע, ולפי האמונה והבטחון כן הוא הנס כדכתיב [ירמיה יז, ז] ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, וכבר הארכנו בזה בכמה מקומות, ולפי שברפידים לא היה אמונתם חזקה כ"כ כדכתיב [שמות יז, ז] ועל נסותם את ה', הוצרך להיות הנס קצת בדרך הטבע להכות את הצור, אבל עתה בהיותם בקדש לא היה צריך כ"כ להכות אלא בדיבור בעלמא, שהוא יותר שלא כדרך הטבע שהסלע יתן מימיו ע"י דיבור, ולפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים [ברכות לג ע"ב], אמר לו הש"י שיקח את המטה עמו, ואם ידבר ולא יהיו ראויים לעשות הנס ע"י דיבור, אז יכה אותו במטה כדרך שעשה ברפידים, לכך שאל להם משה בדרך שאלה המן הסלע הזה נוציא לכם מים, ואם יאמרו שמאמינים בבטחון בה' אז ידבר לסלע, וכיון שלא השיבו לו כלום על שאלתו הבין משה שאינם מאמינים ולכך הכה הסלע, אבל באמת אחז"ל בשבת דף ל"ד ע"א אמר רבה בר רב הונא אף על גב דאמרו רבנן שלשה דברים צריך אדם לומר וכו' צריך לממרינהו בניחותא כי היכא דלקבלי מניה, אמר רב אשי אנא לא שמיעי לי וקיימתיה מסברא וכיון שאמר משה דברים אלו בכעס כמ"ש שמעו נא המורים לכך גרם שלא קיבלו ממנו והוצרך להכות
ספר במדבר פרק כח (טו) וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּאת לַה' עַל עֹלַת הַתָּמִיד יֵעָשֶׂה וְנִסְכּוֹ.
תלמוד בבלי מסכת חולין דף ס/ב רבי שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה לכי ומעטי את עצמך אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה אמרה ליה מאי רבותיה דשרגא בטיהרא מאי אהני אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים זיל ליקרו צדיקי בשמיך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן חזייה דלא קא מיתבא דעתה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ש בן לקיש מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח
רש"י על במדבר פרק כח פסוק טו ושעיר עזים וגו' - כל שעירי המוספין באין לכפר על טומאת מקדש וקדשיו הכל כמו שמפורש במס' שבועות (דף ט) ונשתנה שעיר ר"ח שנאמר בו לה' ללמדך שמכפר על שאין בו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שאין מכיר בחטא אלא הקב"ה בלבד ושאר השעירין למדין ממנו (חולין ס) ומדרשו באגדה אמר הקב"ה הביאו כפרה עלי על שמעטתי את הירח: ספר באר הגולה - הבאר הרביעי בפר"ק דשבועות (ט', א') ובפרק אלו טריפות (חולין ס', א') אמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לחטאת לה' אמר הקדוש ב"ה שעיר זה יהיה כפרה עלי על שמעטתי את הירח וכו' ע"כ. וכאשר רואים את המאמר הזה הם נבהלים משתוממים לומר שהוא יתברך ח"ו צריך לכפרה, וגם דבר זה שוה לראשון והוא לחיצות הרגל הלשון, שלשון חטאת בכתוב ובלשון בני אדם על מי שחטא לו ית' ומביא קרבן לכפר עליו, וגם לשון כפרה בא על החטא במעשה ומביא קרבן שע"ז נקרא הקרבן כפרה שהוא כפרת חטאו, ולא שייך אצל הש"י שעשה מעשה שלא היה לו לעשות, וגם לא שייך אצלו כפרה כלל ח"ו. אבל אין הדבר כמו שחשבו, כי כל הסרה וסילוק נקרא כפרה, שכן פרש"י ג"כ על אכפרה פניו במחנה (בראשית ל"ב), ודבר זה מבואר שכל קנוח והסרה יקרא כפרה לא כפרת חטא דוקא שיכפר לו השם. ולפיכך מה שאמר הביאו קרבן כפרה עלי הוא סלוק תרעומת במעשה ה', מאחר שהם שני מושלים בעולם החמה ביום וירח בלילה, שנתמעט הירח בכל חודש וחדש עד שלא נמצא אור מן הירח ולא תמצא כך בכל צבא השמים העליונים, ויש יציאה בירח משאר צבא השמים, ולפיכך קבע הש"י לה נגד זה מעלה כי זה מדת הש"י שנותן מעלה תחת שפלות שהגיע לו עד שהכל שוה, והשם יתברך משוה כל הנמצאים ולא נמצא תרעומות אצל הבורא. וזה מה שנתן לה קרבן בר"ח, שלא תמצא בחמה ובכל שום צבא השמים מדריגה זאת שכנגד שנתן לה מיעוט שלא נמצא בכל צבא השמים, כנגד זה נתן לה חשיבות שלא נמצא בכל צבא השמים והוא הקרבן שכתוב בתורה, נמצא שהדבר שוה גם זה לעומת זה...
ואולי יקשה מה מעלה הוא לירח בקרבן שיש בר"ח. יש לך לדעת, כי הקרבן שנקרא בשם הזה מורה על הקירוב שיש ביום הזה אל הש"י יותר מבשאר הימים... גור אריה על רש"י על במדבר פרק כח פסוק טו והנה לאיש חכם ונבון, [ה]רוצה להבין דברי חכמים, אפתח לו אוצר חמדה שאצרו חכמים במטמונים. דע, כי אין הקרבן שמביא האדם לחטאת, הוא כמו אדם שחוטא למלך בשר ודם ומביא דורון לפייס אותו, שאין הדבר כך. אבל החטאת נקרא 'קרבן', כי החוטא נתרחק מה' בשביל חטאו, והקרבן שמקריבין אל ה' - כאשר יש לו קורבה אל ה' על ידי הקרבן, הוסר חטאו שנתרחק בשביל חטא, והקרבן בשביל זה הוא סלוק חטאו. וכאשר מיעט את הירח, אל תאמר שלא נמשך בשביל זה חסרון והעדר בתחתונים, שאם ימצא חסרון והעדר בירח - שהוא שליט ומושל בעולם השפל - בודאי ימשך זה אל הנמצאים התחתונים למטה ממנו. וכאשר השם יתברך מחדש בכל חודש וחודש אור הירח, והנה השם יתברך מנהיג עולמו בהיפך אשר היה מקודם, אשר היה ממעט אור הירח, [ו] עתה מחדש אור, ובזה מנהיג עולמו. ובו צוה השם יתברך להביא חטאת להתקרב אל ה', להיותם בו דבקים. ובזה הנמצאים דבקים בו יתברך, במה שהוא מהוה ומחדש האור, לא במה שהוא ממעט האור, והוא יציאה לנמצאים אשר קבלו מיעוט על ידי מעוט הירח, ועתה הם מתדבקים במדת טובו יתברך, במה שהוא מחדש ומהווה האור:
וזה שתקנו (ר' תפילת מוסף דר"ח) 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכולם היו תשועת נפשם מיד שונא'. כי ה'שונא' הוא השטן הוא המלאך המות (ב"ב טז.), שהוא העדר הנמצאים, כאשר הם דבקים במדת טובו במה שהוא מחדש האור, יצאו מן המעוט, שהיה נמשך לכל הנמצאים מעוט והעדר, ובזה עצמו הוא כפרה על השם, רוצה לומר סלוק תרעומת הירח, שמתחילה על ידי מעוט האור היו דבקים הנמצאים במדה זאת - מה שהוא ממעט אור הירח, וזהו בעצמו תלונת הירח. וכאשר הנמצאים דבקים במדת טובו - שהוא מהוה ומחדש אור - כאשר מקריבים קרבן בראש חודש, אז מקבלים הנמצאים ממנו ממדת טובו מה שהוא מחדש האור, וכך הוא יתברך דבק בהם עתה, והרי הוא יציאה אליו יתברך ממדה שהיה מנהיג עולמו מתחלה למעט הירח, ומנהיג עולמו במדת טובו, וזהו יציאה וסלוק חסרון הראשון כאשר הם דבקים במדת טובו, והוא עמהם גם כן על ידי קרבן זה, שהוא חטאת לישראל, וכפרה להסיר תלונת הירח:
...ושעיר ראש חודש שהיו מקריבים בהתחדשות האור, בזמן שהוא היפך ההעדר ומעוט. ומכל שכן כאשר הוא הויה חדשה, שהחדוש מורה על מעלה עליונה מן ענין הראשון, כאשר חוזר להתחדש. והשם יתברך מנהיג עולמו בחדוש האור, ולכך מקריבין שעיר לחטאת לכפר בעדם, לסלק פחיתות הירח ומעוטו. וכמו שאמרו 'שעירי חטאת לכפר בעדם לכלם היו תשועת נפשם מיד שונא', כי נסתלק המעוט, ודבקים בו יתברך במדת טובו אשר הוא משפיע האור ממעלה העליונה. וזה בעצמו כפרה לסלק חסרון הבריאה:
...ואף על גב שבזמן שחרב הבית אין כאן קרבן, הרי סדר הקרבן במקום הקרבן עומד, ומעתה אין חלוק. [ו]כמו שסידר הוא בבריאה ומיעט את הירח, כך תקן החסרון בסדר הקרבן, והוא נקרא "לחטאת לה'", שהוא המוחץ והוא הרופא (דברים לב, לט), והכל מסדר השם יתברך. סוף סוף, סדר קרבן זה מסלק חסרון מעשיו. והתבאר לך אמיתת פירוש זה. אך אל יעלה על דעתך שזה הוא פירוש המאמר על עומקו, אך לבאר לך עומק מעוט הירח וסלוק תלונתה בקרבן - דבר זה אי אפשר, רק בהעמיק בחכמה נפלאה, שאין כאן מקומה. אבל ראוי שיהיה נהפך פניהם של שונאיהן כשולי קדירה (ר' מגילה יא.), כאשר יבינו הדברים אשר אמרנו למעלה, כי נראה חכמתם הרמה והנשואה, אשר ידעו בסתרי מעשה בראשית, ובריאתם וקשורם וסדרם. והוא יתברך יאיר עינינו במאור תורתו, ובדברי נביאיו יביאנו, ובחכמת חכמיו יחכמנו
שו"ת מהר"ע מפאנו סימן ק"ח ואם בא להתפלל מוסף ותפלין עליו גורע בקדושת העבודה שהוא עוסק בה לכפר על מיעוט הירח ואין כפרה בכתנות עור אלא בכתנות אור כמו שהיה כתוב בתורתו של ר' מאיר זכרוהו בבראשית רבה
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת שופטים תשפ"ד לפ"ק הנושא: על איזה ענינים ירא שמים אמיתי מעורר הציבור
ספר דברים פרק יח פרשת שופטים (יג) תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקיךָ (יד) כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנֲנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ ה' אֱלֹקיךָ (טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹקיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן
פירוש האלשיך ז"ל - ספר תורת משה על דברים - פרק יח פסוק יב-יח אומרו תמים תהיה כו', שאם הכונה לומר שיהיה תמים מלכת אחר התועבות ההם הרי נאמר. ה. אומרו כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם כו', כי מאומרו הגוים האלה מי לא ידע כי אשר הוא יורש אותם המה כי עליהם ידברו הכתובים: ו. אומרו אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו כי הרי זה היה תחלת מאמרו לא תלמד לעשות כתועבות הגוים ההם, ומה חידש עתה באומרו אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו. ז. אומרו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך, כי הוא לשון בלתי צודק וכמשולל הבנה, כי יראה שלא נתן לו ה' ישמע אל מעוננים ואל קוסמים כו', והוא דבר קשה שנראה שהדבר בעצמו אין רע כי אם שלא נתן לו ה' כן, ומהראוי יאמר ואתה לא כן (נתן לך ה' אלקיך). גם לשון נתינה לא תצדק שאין בו ממש
גור אריה על רש"י על דברים פרק יח פסוק טו [יג] כמו שאני מקרבך מאחיך. דאין לומר כמשמעו, שלא היה נביא כמו שהיה משה (להלן לד, י), אלא רוצה לומר כמו שאני מקרב אחיך, כך יהיה כל נביא (כ"ה ברא"ם). ואם תאמר, לפירוש זה הרי כבר כתיב "נביא אקים לך מקרבך מאחיך", ולמה הוצרך למכתב "כמוני". ואמנם בספרי דרשו "כמוני" - כמו שאני מדבר דבר ואיני מתירא, וכן הוא אומר "רק אל יוסף פרעה התל" (שמות ח, כה), כך כל הנביאים לא יהיו מתיראים; שכן אמר יהושע (יהושע כד, יט) "לא תוכלו לעבוד את ה'". וכן אליהו אמר "לא עבדת את ה'". וכן אלישע אמר (ר' מ"ב ג, יג) "מה לי ולך לך אצל נביאי אמך וכו זה המדרש יש בו ענין נפלא, אפרשהו לך למען תבין. כי הכתוב אמר "כי נביא אקים", לא כמו האומות שהם דורשים אל מעוננים ואל קוסמים, שכל המעשים האלו הם מעשים מן רוחות הטומאה, ואינם מן האלהים, אבל הנביא יהיה דברו מן האלהים. וזה נראה כי ענין אלקי עמו, דכאשר לא ירא הנביא, ענין זה הוא מפני כי דבר רוח אלהים עליו, שהם דברי קדוש, ומכח דברי קדוש - שהוא נורא על כל בשר ודם - לא היה הנביא מתיירא מבשר ודם, כי זהו הוראה על שנבואתו נבדלת אלקית, שהרי אינו מתיירא מבשר ודם, וזהו שנבואתו למעלה מבשר ודם: ומפני שמשה היה מגנה ענין האומות, אמר "נביא אקים לך וגו'", דאף על גב דמדריגות הנביאים האחרונים לא היו כמו משה, אל תאמר כלל מפני זה שלא יהיו דברי אלקים חיים בקרבו, אלא הוא כמוני בענין זה שדברי אלקים חיים בקרבו, ולכך אינו ירא כמוני. הרי הנביא הבא אחרי שוה הוא לי בענין זה, כי דברי אלהים חיים בו. אף על גב דהיה מדריגת משה חשוב לענין זה שהיה יודע יותר, מכל מקום בעיקר הדבר - שהיה דברי משה דברי אלקים חיים - הרי כל הנביאים שוים, כי דברי קדוש היו שומעים. ומזה היה והוא אינו יראה שהיו יראים מפניו. והבן זה היטב
מראי מקומות - במשנתו של מהר"ל – פרשת כי תבא תשפ"ד לפ"ק הנושא: וּמִשֶּׁפַע מִצְוַת תְּפִלִּין יִתְמַשֵּׁךְ עָלַי לִהְיוֹת לִי חַיִּים אֲרֻכִים וְשֶׁפַע קֹדֶשׁ וּמַחֲשָׁבוֹת קְדוֹשׁוֹת
ספר דברים פרק כח וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו/א וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ותניא רבי אליעזר הגדול אומר אלו "תפילין שבראש"
ספר גבורות השם - פרק לט ואמר רבי אליעזר (ברכות ו' ע"א) אלה תפילין שבראש. פי' כי תפילין מורים לך כי הם מיוחדים לשם המיוחד, שהרי בתפילין נזכר יציאת מצרים שהוציא אותם על ידי נסים, והשם המיוחד דוקא פועל נוראות ולפיכך ויראו ממך מפני גבורותיו ונוראותיו. ומה שאמר רבי אליעזר אלו תפילין שבראש, כי תפילין על הזרוע, שישראל דבקים בהקדוש ברוך הוא ולפיכך כתיב בהם וקשרתם. וזה החלוק שיש בין תפילין של יד ובין תפילין של ראש,כי תפילין של יד הוא החבור והדבוק שיש לישראל אל הקדוש ברוך הוא,ומזה הצד אין יראה כי אם חבור ודבוק בו יתברך, שבמקום שיש חבור אין יראה. אבל תפילין של ראש ששם אין קשור רק שהשם יתברך נקרא עליהם, ובמה שהשם נקרא עליהם הוא יתברך נבדל מהם שנקרא אלקי ישראל, ובמה שהוא אלקיהם הוא נבדל מהם, ובזה הצד יש יראה שראוי להיות ירא מן אלקי ישראל אשר לו הגבורהוהבן זה
מהר"ל חדושי אגדות על ראש השנה דף יז/א קרקפתא כו'. פירוש,כי המצוה של תפילין היא חובת הגוף כדי לקדש הגוף לדבקו בשם יתברך,כדכתיב (דברים כ"ח) וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ומי שאינו מדבק הגוף אשר הוא מחויב לדבקו בש"י הנה הוא חוטא בגוף ולא קבל הגוף השלימות מן הש"י אשר ראוי לו לקבל, לכך הוא פושע בגוף שלו והוא נפסד ויורד לגיהנם, כי החסרון דבק בגוף הזה שלא תעלה אותו אל המדריגה. ובאומות שאין להם השלימות הזה, הוא בעבירה שזה פושע בגוף אבל בישראל הוי פושע בגוף אף דבר הזה, כי גוף ישראל לו המדריגה הקדושה ויש לו להניח תפילין לדבק הגוף שיקבל השלימות והוא לא עשה כן, וא"ת ולמה לא יהיה פושע ישראל בעבירה [וי"ל] דכיון דלא חטא בגופו במה שהוא ישראל שצריך שיהיה החטא במה שהוא עצמות דוקא ואין זה עצמות לו ודבר נכון הוא זה למבין
ספר נצח ישראל - פרק ז ומה שאמר 'ארבעים סאה קצוצי תפילין', הוא דבר עמוק. ידוע כי מ' סאה הוא שיעור מקוה טהרה (עירובין ד ע"ב), אשר כל מקוה הוא מים חיים. והתפילין האלו הם קבלת שפע החיים אשר לאדם, ולכך יש עליהם שם מקוה טהרה, שהוא מים חיים. ומזה תבין את אשר אמרו חכמים (מנחות מד.) כל המניח תפילין מאריך ימים, שנאמר (ישעיה לח, טז) "ה' עליהם יחיו". ומן הדברים אשר נתבאר לך תוכל להבין את הדברים,כי על ידי התפילין יש לנשמה דביקות בו יתברך, והוא החיים.....
דברים פרק ל פסוק ג (ג) וְשָׁב ה' אֱלֹקיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקיךָ שָׁמָּה רש"י (ג) ושב ה' אלקיך את שבותך - היה לו לכתוב והשיב את שבותך רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה שרויה עם ישראל בצרת גלותם וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם. ועוד י"ל שגדול יום קבוץ גליות ובקושי כאילו הוא עצמו צריך להיות אוחז בידיו ממש איש איש ממקומו כענין שנאמר ואתם תלקטו לאחד אחד בני ישראל. ואף בגליות שאר האומות מצינו כן ושבתי את שבות בני עמון פנים יפות על רש"י והנה אחז"ל [מגילה כט.] והביא רש"י היה לו ליכתוב והשיב את שבותך, רבותינו למדו מכאן כביכול שהשכינה בגלות שרויה עם ישראל, וכשנגאלין הכתיב גאולה לעצמו שהוא ישוב עמהם, וכתב רש"י שאף בגליות שאר אומות מצינו כן ושבתי שבות מואב, ולדעתי נראה לפרש דברי רבותינו לגבי שאר אומות י"לושב קאי על גזירת הש"י על האומה להיות גולה וכששב ממחשבתו לבטל הגזירה וממילא הם שבים לארצם,ויתכן לומר ושב כמו שהוא בהרבה מקומות דכתיב [לעיל ז, יח] אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, היינו ע"י ציווי הש"י היא עשייתו, אבל גבי ישראל ענין אחר הוא שבשעת הגאולה לא היה נתינת רשות שיצאו מן הגולה, אלא שהש"י בעצמו יוליכם בענן הכבוד כדרך שהיה במצרים דכתיב [שמות יט, ד] ואשא אתכם על כנפי נשרים, וכן לעתידכתיב [ישעיה נה, יב] כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, וכן הוא בפרשה זו משם יקבצך ומשם יקחך היינו שהש"י יקח אותם בעצמו, ואפילו באותם הנדחים בארצות רחוקות כתיב בישעיה סי' ס"ו והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה' בסוסים וברכב וגו', הרי שלא היה דברי הש"י שישוב מעצמו אלא ע"י יתברך או ע"י אחרים, א"כ אפילו אי קאי על מחשבת הש"י היה לו לומר והשיב דהיינו שהוא פועל יוצא ע"י אחרים, אלא למדו מזה דקאי על הש"י עצמו שישוב מן הגלות. אברבנאל ויצא לנו לימוד מפרשה זאת, שהשי"ת בעצמו ישיב שבותנו, כמו שאמר ושב ה' אלקיך את שבותך.ולא תהיה כפקידת בית שני ששבו ישראל לאדמתם ברשיון כורש מלך פרס ומצותו,ולכן לא התמידה ישיבתם בארץ, להיותם על ידי ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז,אבל לעתיד לבא הקב"ה בעצמו ישיב שבותנו,ולכן תהיה תשובתו קיימת בקיומו. (משמיע ישועה, מבשר שני, נבואה ג')
גור אריה על רש"י ואם תאמר, אם כן למה דרשו רז"ל בישראל מה שנאמר "ושב ה' אלקיך", כיון דאף בשאר אומות כתוב כך... אבל דע לך כי עיקר הפירוש, כי השם יתברך ברא העולם על סדרו, ויהיה כל נברא במקום שנתן לו השם יתברך. והגלות הוא שינוי סדר בעולם, שיהיה גולה ממקומו המיוחד והמסודר לו. וכאשר שב מן הגלות, אף אצל האומות כתיב "ושבתי", לפי שהדבר הזה מגיע לו, שהגלות היפך רצונו אשר סדר העולם, וכאשר שב למקומו, גם כן דעתו יתברך שב ונח ושקט, וזהו "ושבתי" דכתיב.אבל ישראל, שהגלות שלהם מגיע לעצם כבודו, שהשם יתברך נקרא "אלקי ישראל" (שמות כד, י). וכן סדר בבראשית הבריאה שיהיה ישראל בארץ הקדושה,וכאשר גלו - במה שעצם כבודו דבק בהם - כאילו גלה אתם. וכאשר שבים כתיב "ושב ה' אלקיך וכו'". וחילוק גדול יש בין "ושבתי", ובין "ושב ה' אלקיך", שמזכיר שמו, שזה בודאי כאילו נגאל ושב אתם. אבל בשאר אומות, אף על גב שהגאולה מתיחס לו, אין זה רק במה שזה רצונו שיהיה הכל מסודר על מקומו, ולא יהיה גלות לשום נמצא. מכל מקום, אין זה מגיע לעצם שמו. אבל אצל ישראל כתיב "ושב ה' אלקיך", להורות שהדבר הוא כאילו הוא יתברך נגאל עמהם, ודבר זה ברור
צרור החיים אמנם היותנו מצווים לבלתי שלוח יד בשום אופן ובשום זמן למהר גאולתנו על ידי איזה פעולה מצדנווהיותנו מצווים לעבוד את אדוני הארץ בכל לבבנו ובכל נפשנו, מבואר מן המקרא, ומן הגמרא ומן הקבלה, ומן הסברא, ומן הנסיון. מן המקרא, שכל הכתובים שבתורה שבאו על הגאולה אשר תבוא אחרי התשובה,לאנתייחס שום פעולת הגאולה לבני אדם, בלתי לד' לבדו, ושב ד' אלקיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך מכל העמים. אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך ד' אלקיך. ואמר עוד בשירת האזינו, כי ידין ד' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה וכו' ואמר וכו' יקומו ויעזרוכם וכו' ראו עתה כי אני אני הוא וכו' וכל הפרשה כולה. הרי שנתייחסה הגאולה בכל מקום אך ליכולת השי"ת לא לבני אדם.
משנה מסכת יומא פרק ו (א) שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד
דרשות המהר"ל - דרוש לשבת תשובה ודבר זה מיוחד לישראל, כי אין נפש ישראל נפש בהמית מוטבע בגוף, ולכך אמרה תורה שיקח מאת בני ישראל שני שעירים. מפני כי השעיר דמו כדם האדם, ולכך שחטו בני יעקב שעיר עזים ויטבלו הכתונת בדם והדם הוא הנפש, ומפני כי יש לישראל נפש אדם לא נפש בהמה לכך יהיה כפרתם שעיר עזים שדמו כדם האדם, וזהו מעלת ישראל מצד עצם ישראל שהוא הנפש. אבל קרבן אהרן פר כי קרבן זה הוא קרבן אהרן כדכתיב (ויקרא ט"ז) פר החטאת אשר לו, כי הוא נקרא כהן הגדול ראוי שיהיה קרבנו גדול ולכך קרבנו פר ואיל. ואלו שני שעירים אשר האחד לה' והאחד לעזאזל, גם ענין הגורלות...מפני כי השעיר הזה אשר הובא דמו לפני ולפנים מורה על מעלת נפש ישראל אשר יש לנפש שלהם הסרה מן הגופניות, ולכך הובא הדם לכפר לפני ולפנים אשר הוא קדוש ומקודש מכל גוף, ואם כן החטא בישראל אחר שנפשם קדושה וטהורה מצד עצמם אינו מצד עצם הנפש, שהרי נפשם מצד עצמם קדושה וטהורה, שאם לא כן לא יהיה ראוי להביא הדם במקום קודש הקדשים. אבל החטא הזה אינו מצד נפש ישראל רק הוא בשביל גרוי השטן אשר הוא מתגרה בישראל ומצד הזה בא החטא. ולכך אמרה תורה כי מצד שישראל יש להם נפש טהורה ויש להם קרבן להקריב לפני ולפנים, אם כן החטאים שישראל עושים הוא מיצר הרע שהוא השטן לא מצד עצמם, עד שיש לשטן הוא היצר הרע חלק בישראל הם החטאים שהם מצד היצר הרע, ולכך אמרה תורה שיתן עונות ישראל על השעיר השני וישלח השעיר במדבר עד שיקח חלקו מן ישראל אשר יש לו אצלם. וחס ושלום לא שיהיה כאן הקרבה אליו כלל שהיא העבודה, רק נקרא ושלח את השעיר הוא ששלח אותו החוצה, כי החטאים בישראל אינם מצד עצמם רק מצד החוץ באו דהיינו מצד יצר הרע, ודבר שבא מצד החוץ אפשר שישלח אותם גם כן מעליו. ולכך צריך שיתן עליו גורלות כי הגורל מתחייב זה מזה, וכאן מפני שהם מקריבים קרבן לפני ולפנים מורה על מעלת נפשם מצד עצמם, מזה בעצמו מתחייב שישלחו שעיר לעזאזל, כי יש ליצר הרע הוא השטן חלק בישראל וישלחו אותו מעליו. ואם לא היו הגורלות רק היה מקריב השעיר בפנים בעצמו והיה משלח השעיר בעצמו מפני דבר זה אי אפשר, כי באולי חטא ישראל הוא מצד נפשם ומצד עצמם ולא שייך לשלח החוצה, אבל דבר זה שישלח השעיר הוא מצד השעיר שנכנס דמו לפני ולפנים בזה נראה טהרת וקדושת ישראל מצד עצמם מפני הקרבן שהוא לפני ולפנים. ודבר זה מה שישראל הם קדושים וטהורים מצד עצמם מפני שיש להם נפש טהורה וקדושה וחטאים של ישראל הם חטאים מבחוץ דהיינו מצד יצר הרע, לא כמו האומות אשר חטא שלהם הוא מכח נפשם, אמרו במדרש (ב"ר פ' ס"ה) ואנכי איש חלק רבי לוי אמר לקווץ (פירוש מי שיש לו קווצות והוא בעל שער) וקרח שהיו על שפת הגורן עלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על ראשו והעבירו כך עשו הרשע כל השנה כולה הוא מתלכלך ואין לו במה יתכפר אבל יעקב אבינו אינו כך בא יום הכפורים ומתכפר כדאמר כי ביום הזה יכפר עליהם עד כאן. ומה ענין זה שהיה יעקב איש חלק ולא היה בו שער יאמר בשביל כך שיום הכפורים מכפר, ובשביל שעשו הוא בעל שער לא יהיה לו כפרה. אבל במדרש זה בא לבאר לך הדברים אשר אמרנו, כי יעקב נקי וטהור נפשו מן החטא, כי נפשו טהורה וקדושה מצד עצמה רק מה שיש חטא בהם הוא מן החוץ מצד יצה"ר, ולכך באמת היה יעקב איש חלק ועשו בעל שער. כי החלק אין בו תוספת על עצם נפשו כלל, אבל הוא עומד בעצמו בלי תוספת ובלי חסרון. ודבר זה היה ראוי אל יעקב במה שהיה איש תם ופירוש תם הוא שלם, ולכך היה יעקב איש חלק שהחלק אין בו תוספת ואין בו חסרון כלל, אבל עשו היה בעל שער מפני שהשער יש בו תוספת, וחסרון השערות שהם גדלים תמיד למה שהם גדלים ולא שייך בהם השלמה כמו שהוא שייך אל הגוף החלק שהוא שלם בלי תוספת וחסרון. ואין ספק שהחטא הוא תוספת על האדם ושנוי באדם שיצא האדם ממה שראוי להיות, ולכך בני יעקב יש להם נפש שלימה מבלי תוספת ומבלי חסרון בעצמם, אם מתחבר בנפש חטא וזוהמא, במה שעצם נפשם יש להם השלימות במהרה יוסר, ולכך מדמה חטא זה לאיש חלק שאם עלה עליו המוץ מבחוץ מאחר שהוא בעצמו חלק ושלם אינו מקבל דבר עליו ובקל הוא מעבירו. וכך בעצמו שבקלות יוסר החטא מן אשר הוא שלם בנפשו, כי אין החטא שהוא תוספת עליו מתחבר עמו ולכך יום הכפורים מעביר את החטא. והיה עשו איש שעיר כי השער אין בו שלימות בעצמו, ולכך מדמה אותו לקווץ שהוא בעל ולכך מדמה אותו לקווץ שהוא בעל שער שעלה בו המוץ בשערו שלא יוכל להבדל ממנו שיש חבור למוץ בשערותיו לגמרי. ספר בני יששכר - מאמרי חדש תשרי - מאמר ו יג) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות [ויקרא טז ח]. לפי דעת כמה ספרי דייקנים שני השעירים בראש עמוד, ונ"ל לומר טעם, עיין בסידור הרב החסיד המפורסם מהרש"ז ז"ל [סוף שער הפורים] המצוה הזאת היא בגורל דייקא כי גורל הוא באין טעם כעין אין טעם בבחירה רק חפץ ורצון שמסכים ברצון אל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם, והנה כשישראל עושין בעולם הזה דבר מעשיי (להש"י) ברצון אזי כביכול מעוררים הרצון העליון וישראל עלו במחשבה (מחשבה היא חכמה, וישראל עלו במחשבה נתעלו למעלה מן המחשבה שהוא הרצון מבלי טעם, כשעלה ברצונו ית"ש לברוא העולם ישראל עלו במחשבה, בראשית ברא אלקים, בשביל ישראל שנקראו ראשית, הם עלו במחשבה כנ"ל שהוא הרצון ואין טעם ברצון, והנה כשישראל מעוררים על ידי מעשיהם הרצון אין לבקש טעם למה הוא ית"ש מתחסד עמהם להושיעם ולגאלם כיון שהם ברצון ואין טעם ברצון, וזהו שדרשו במדרש בחיק יוטל את הגורל ומי"י כל משפטו [משלי טז לג] זה גורלו של יום הכפורים [ב"ר פצ"ח ב'], הבן הדבר כנ"ל), ועל ידי זה נסתמים כל פיות המקטריגים כי אין שאלה ואין תשובה ואין לבקש טעם, כל זה הבנתי מדברי הרב הנ"ל בקצת תוספת ביאור שכתבתי לך עפ"י דברי המדרש הנ"ל, ומעתה תתבונן מה שנמסר שני השעירים גורלות בראש עמוד, כי ע"י מצות הגורל מתעורר למעלה ראשית הגילוי של האותיות, כמו"ש הקדוש מהרד"ב זצוק"ל בראשית ברא אלקים א"ת, היינו האותיות, ושם ישראל עלו במחשבה, הבן. ספר נצח ישראל - פרק יא ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו
אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו.
...ודברים אלו ביארו חכמים בדבריהם הנאמנים במדרש, "מי זה ערב לבו לגשת אל ה'" (ר' ירמיה ל, כא), אמר רבא בר רב הונא, מעלה זו יש בין ישראל לגוים; דאילו בישראל כתיב (ר' יחזקאל לז, כז) "והייתי לכם לאלקים והמה יהיו לי לעם", ואילו בגוים כתיב (ר' ירמיה ל, כא-כב) "מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאם ה' להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלקים", עד כאן. בארו בזה דברינו אשר אמרנו לך, כי ההפרש אשר יש בין ישראל לאומות; כי שם יתברך בחר בישראל בעצם, ולא בשביל מעשיהם הטובים. שלא לומר דוקא כאשר הם עושים רצונו של השם יתברך אז בחר בהם, ולא כאשר אין עושים רצונו של השם יתברך, ולפיכך כתיב "והייתי לכם לאלקים" קודם, ואחר כך "והמה יהיו לי לעם", כלומר מה שהשם יתברך בחר בישראל הוא קודם, ואף כי ישראל אינם מקבלים אלקותו. לכך לא כתב גם כן קודם בחירת אברהם מעשיו הטובים, שלא תאמר כי הוא יתברך בחר באברהם ובזרעו אחריו בשביל מעשיהם, ואז היה לך לומר כאשר אין מעשיהם טובים ימאס בהם, שדבר זה אינו, רק כי הבחירה בהם מצד עצמם, וזוהי בחירה כללית. אבל באומות כתיב קודם "להיות לי לעם", שכאשר מעשיהם טובים וצדיקים אז השם יתברך מקרב אותם, ואין הקירוב אליהם רק מצד הפרטים, לא בחירה כללית. ולכך אצל נח, שהשם יתברך קרבו, זה היה בשביל מעשיו בלבד, ולכך לא היה הבחירה בזרעו כלל. ואילו יבינו זה בני אדם לא עלה על מחשבתם, מחשבת הבל, לומר כי השם יתברך מאס בישראל חס ושלום
...והתבאר לך, כי השם יתברך אשר לקח ישראל אליו, לא היה הסבה בשביל צדקת ישראל ומעשיהם, רק בחירה כללית. ודבר זה מבואר בכמה מקומות, ובאו על זה דברי חכמים הנאמנים בכמה מקומות...ואף שהיה גורם מעשיהם לטוב או לרע שיוסיף הדביקות או יגרע, ודבר זה בודאי היה לפי רוב המעשה, כי אז יוסיף או יגרע, אבל מכל מקום עצם הבחירה לא היה בשביל שום מעשה כלל. ספר נצח ישראל - פרק מט כבר אמרנו לך פעמים הרבה, שכל חטא שבישראל הוא מצד המקרה, ואין חטא מצד עצם צורתן. ולפיכך היה מצדיק ישעיהו את ישראל, ואמר, אף שהם חוטאים מצד המקרה, מכל מקום מצד עצם ישראל הם טובים. כי הצורה בישראל צורה אלקית, ולכך אין חטא בהם מצד עצמן, רק מצד המקרה, דהיינו מצד היצר הרע, כמו שהתבאר למעלה בפרקים הקודמים.
מראי מקומות – במשנתו של מהר"ל – פרשת נח תשפ"ה הנושא: החילוק של שם ויפת במעשה המצווה, מדוע זכה 'שם' לשכר פי כמה של 'יפת'
ספר בראשית פרק ט (כג) וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. רש"י על בראשית פרק ט פסוק כג (כג) ויקח שם ויפת - אין כתיב ויקחו אלא ויקח (סנהדרין ע) לימד על שם שנתאמץ במצוה יותר מיפת לכך זכו בניו לטלית של ציצית ויפת זכה לקבורה לבניו שנאמר (יחזקאל לט) אתן לגוג מקום שם קבר. וחם שבזה את אביו נאמר בזרעו (ישעיה כ) כן ינהג מלך אשור את שבי מצרים ואת גלות כוש נערים וזקנים ערום ויחף וחשופי שת וגו
מדרש רבה בראשית - פרשה לו פסקה ו (ו) ויקח שם ויפת את השמלה א"ר יוחנן שם התחיל במצוה תחלה ובא יפת ונשמע לו לפיכך זכה שם לטלית ויפת לפיוולא
גור אריה על רש"י על בראשית פרק ט פסוק כג וחם שבזה וכו'. דע כי יש דבר נפלא במדרש (ב"ר לו, ו), כי התולדות נמשכים אחר היסודות - כמו שהאילן-ענפיו נמשכים אחר העיקר והיסודות. ואשמועינן הכתוב כי חם היה גלוי ערוה ובזוי הגוף בחלקו, שהיה מבזה את אביו, לכך נמשכו אחריו תולדותיו, והוא אשר הכתוב אומר (ר' ישעיה כ, ד), "כך ינהג שבי מצרים וגלות כוש וגומר", אמנם שם ויפת היו דבקים בכבוד, ומזה בניהם נמשכים אחר הכבוד. ובני שם זכו לטלית של ציצית, כי כבוד השם יתעלה (חופה) [חופף] אותם, וכבוד ה' עליהם. והפרש גדול יש בין שם ובין יפת, כי שם היה מכובד במצות ציצית - מפני שנתאמץ במצוה יותר זכה גופו ונפשו לכבוד, אבל יפת שלא נתאמץ ולא עשה בכוונת נפשו - זכה גופו לבד לכבוד, וחם שביזה יתבזה כל גופו ונפשו ... ותמצא כי אלו ג' בנים הם כנגד ג' בני אדם, שכמו שאותם השלשה כוללים כל העולם, כן אלו ג' כוללים כל העולם. והנה יפת כנגד הבל, כי "שקר החן והבל היופי" (משלי לא, ל), ושניהם ענין גוף, ולכך הם הבל. וחם שהיה ארור - כנגד קין שהיה ארור (לעיל ד, יא). ושם שהוא עיקר כמו שנתבאר - כנגד שת שהוא יסוד ועיקר, ולכך נקראת "שת" שממנו הושתת העולם (במדב"ר יד, יב). ואין כאן מקום זה, רק היה הכוונה פה להודיע הדבר הנפלא אשר אמרו חכמים ז"ל (ב"ר לו, ו) כי יפת זכה לקבורה, כי כוונתם כי היה מעלת יפת דומה כבאדם הגוף, אשר ראוי לו הקבורה, שהוא ישוב אל העפר (לעיל ג, יט) ויתכסה בעפר. ושם זכה להיות עליו מלבוש מן המצות, שהיא כבוד ה', ובזה יהיה כבוד ה' חופף עליו כל היום (עפ"י דברים לג, יב)
דרשות המהר"ל - דרוש לשבת הגדול ויש שואלים אחר שהשם יתברך שעה אל הבל ואל מנחתו, א"כ למה לא היה נשמר מן קין, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע וכל שכן דבר כמו זה, שהרי הקב"ה שעה אל מנחתו ...ועוד כי לפי מה שאמרנו לא היה שורש אל מעשה הבל. ואל יקשה לך הרי הבל הביא קרבן לפני הש"י ועשה מעשה טוב. כי מה שהיה מקריב קרבן לא היה זה מצד עצמו רק כאשר ראה הבל שקין היה מקריב קרבן ואז נתעורר גם כן הבל להקריב ולא היה מתעורר ומתאמץ מעצמו, שלא היה הבל פונה אל המעשים הטובים מצד עצמו, ובלא כוונה עשה זה, וזה דרך מי שאין מעשיו באמת ובכוונה ואין ממש במעשה זה. וקין היה מתחיל להקריב אף כי היה בעל יצר הרע, מפני שכך דרך אנשים לא טובים שסוברים שמחמת הקרבת קרבן ירצה אל השי"ת ומפני כך הקריב קרבן, אבל זבח רשעים כמו אלו נארישקייט ולא שעה אל מנחתו, אבל הבל אע"ג שלא היה עושה בכוונה מכל מקום ראוי לקבל הקרבן, אבל שיהיה נקרא בכלל שומר מצוה לא ידע דבר רע, דבר זה אינו כי אין יסוד למעשה זה, כי כל יסוד נבנה על עצמו ולא נבנה על זולתו, ומה שעשה הבל לא נבנה על עצמו רק כאשר ראה קין מקריב היה הבל ג"כ מקריב, לפיכך מעשה כזה אין לו יסוד והוא הבל. והכל נרמז בכתוב שאמר והבל הביא גם הוא וגו' ולמה צריך לכתוב גם הוא, אלא לומר לך כי לא היה כוונתו של הבל רק מה שראה שקין היה מקריב היה הוא מקריב ג"כ, מעשה כזה הוא בא ממי שמעשים שלו אין בהם ממש ואין להם יסוד בעצמם. וע"ז אמר שלמה בחכמתו וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו, גם זה הבל ורעות רוח. ופירוש זה כי ראיתי מעשה האדם אשר האדם טורח בהם ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו ועושה ג"כ מעשה טוב מצד הקנאה לעשות כמו שעשה האחר ואינו עושה זה מכח התעוררות מעצמו, ולכך הוא הבל כי אין יסוד למעשה זה כמו שאמרנו ולכך הוא הבל. ואפשר כי רמז גם זה הבל, שגם הבל עשה כך מכח קנאה ונקרא הבל.
פירוש רבנו יונה על אבות פרק ד משנה כא ויש דרך טובה בקנאה, ואם אחרת טובה ממנה, מה שאמרו חכמים ז"ל (ב"ב כא, א), קנאת סופרים תרבה חכמה, כי על ידי שרואה חביריו קדושים וחכמים גם הוא חפץ להיות כמותם, ומפני הקנאה מרבה על חכמתו וטורח ומוסיף לעשות טובה וללכת בדרך ישרה, אך יותר שוה אם בלא קנאה חפץ באלה כי נאם ה' הם וזאת היא מלאכת האדם. וזהו שאמר שלמה ע"ה (קהלת ד, ד), "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח", ר"ל שגם בעושה המצוה בכשרון אם מקנאת אדם יעשהו טובה עושה ויש בו רעה רבה, כי עושה הראוי מנדבת לבו הולך באמת ובלבב שלם וחשוב מן העושהו מקנאת אדם כי תעלה על לבו, ואם מזה או מזה המעשה יעשה. וטוב אשר תאחוז בראשון ומזה אל תנח ידיך..
