ובמאריענבאד היו שתי מסעדות גדולות ונהדרות של שני גיסים, אחד בשם גוטליב לייטנער, ואחד בשם דוד לייטנער. שניהם היו אורתודוכסים שבאו מגרמניה, ושניהם היו מביאים שוחטים חרדים מרוסיש-פולין, מפני שמן שחיטת השוחט של מאריענבאד עצמה לא יאכלו האורחים החרדים שבאים לשם. ובכל מסעדה היה חדר מיוחד בשביל ביהכ"נ עם ארון-הקודש וספרי-תורה, כדי שהאורחים האורתודוכסים יוכלו להתפלל בציבור, והנדרים והנדבות של האורחים בשעת עליתם לתורה היו שייכים לשוחט.
שם השוחט של מר דוד לייטנער היה "הירשל", יהודי חרד ות"ח ובעל מזג טוב, מצאתי מאד חן בעיניו, נתן לי ספרים ואת המפתח של ביהכ"נ, וישבתי שם ולמדתי בשקידה רבה. ומר הירשל זה ואשתו אהבו אותי ואת אשתי אהבת נפש, וגם את הילדים שלנו הביאו להם מתנות בכל פעם, וגם בשבילנו הביאו מדי פעם בפעם טחול וכבד וקרבים, וגם בשר.
והיו שם הרבה יהודים פליטים, וביניהם גם ת"ח גדולים מחסידי גור, שרפים ואופנים, והיה ביניהם אברך אחד וקהת שמו, ת"ח חריף, אבל חסיד נלהב, שיכול לשרוף בהבל פיו. ואף-על-פי-כן הייתי חי עמו בידידות, ורק פעם אחת היה סכסוך בינינו. ומעשה שהיה כך היה:
כאמור באו לבית-הכנסת אורחים שונים, והשוחט קרא לפניהם את פרשת השבוע, וכל מי שעלה לתורה היה נודר בשביל השוחט, ואני עמדתי שמונה-עשרה, ופתאום שמעתי שערוריה בבית-הכנסת, והצעקות עולות עד לב השמים: "שירם", "שירם"... לא ידעתי פירושם של הקולות.
וכאשר גמרתי את תפילתי שמעתי, שאיש אחד בעל זקן לבן בא מן המעיין לבית-הכנסת עם המטריה בידו, והירשל שוחט קרא אותו לעלות לתורה, ואותו קהת צעק צעקה גדולה: היתכן? איש כזה שמחלל את השבת ונושא בידו מטריה, יעלה לתורה? אילו איש כזה היה מהין להיכנס לתוך ה"שטיבעל" שלנו בוורשה, היינו מניחים אותו על השולחן, והיינו מצליפים במחילתו! וכאן הכל הפקר, והוא עולה עוד לתורה?
מובן שהיו לו לקהת עוזרים ועוזרי-עוזרים, ותהי הצעקה גדולה.
רעדה אחזתני בשמעי טענותיו, ונכנסתי עמו בויכוח חריף, והוכחתי לו שיש מתירים לשאת "שירם" בשבת, מפני שאוהל ארעי הוא, ואם יהודי בא לבית-הכנסת להתפלל, ואיננו מחמיר כל-כך, וסומך על "יש מתירים", וכי משום כך צריך לבייש אותו ברבים? ואחרי ויכוחים רבים ודברי מוסר הודה קהת לדברי, ונעשה לי לידיד נפש...
אחר-כך גילה לפני שהוא ראבינער-קאנדידאט, ויש עוד עשרים חברים עמו שכולם נשתחררו בגלל תעודותיהם שהם רבנים, ושאר האנשים שאני רואה לפני סתם פליטים הם, והממשלה נותנת לכל פליט תמיכה חדשית לפי מספר הנפשות.
והיה שם במאריענבאד רב מודרני, ושמו דיאמאנד, איש מלומד היה, אבל בתורתנו שלנו לא ידע אלא מקצת דמקצת, ואיש טוב היה, טוב ומיטיב, ופעל הרבה לטובת הפליטים, והשפיע להם מאת הרשות המקומית הרבה צרכים חיוניים ורוחניים. גם השוחט המקומי, שהיה גם חזן-שני, ובאגנער שמו, עזר על ידו והתענין מאד בפליטים, ועם אותו שוחט והחזן השני מר באגנער הייתי בידידות, מפני שמוצאו היה מקולומיה.
וכאשר הרבינר דיאמאנד נשא אשה, כי היה עדיין רווק, הציע מר באגנער לפני הפליטים שיברכו אותו בכתב בשם כל היהודים בברכת מז"ט. הפליטים פנו אלי וביקשו ממני לערוך מכתב בשם כולם, ולברכו במז"ט. ערכתי מכתב נאה כיד ד' הטובה עלי, וגם שיר קטן. אין אני זוכר את תוכן המכתב, אבל תוכן השיר אני זוכר, שהיה מיוסד על אופן ההזדוגות של אדם קדמאה עם חוה אשתו, אם כל חי.
שלחתי את המכתב והשיר בדואר, וחיכיתי לתשובתו של אותו רב. למחרת טיילתי עם אשתי בדרך המלך, וראיתי מרחוק שהרבינר דיאמאנד הולך לקראתנו. פגישה זו לא היתה לי לרצון, כי רציתי לקבל ממנו תשובה בכתב, ועכשיו יצא ידי חובתו בלחיצת ידים בלבד, אבל לא יכולתי עוד לחזור לאחורי, וכך התקרב אלי ולחץ את ידי בתודה רבה על מכתבי בכלל, ותודה מיוחדת על השיר. השיר -אמר- יפה מאד, אבל דבר אחד הפתיע אותו, איך ידעתי לכוון את השם? וכי נביא אתה, שידעת כי שם כלתי הוא חוה?... מתוך דבריו הבנתי תיכף שלא הבין את השיר כלל וכלל... ועניתי לו מיד: אמנם כן הוא אדוני הרבינר, כל משורר בשעה שהוא כותב שיר, מרחף הוא בעולם האצילות, ורוה"ק שורה עליו, והוא בחינת נביא באותה שעה ומפענח נעלמים...
תשובה זו נכנסה באזניו, ולחץ לי עוד הפעם את ידי, והזמינני לביתו עם אשתי. דירה נאה וכלים נאים מצאתי, אבל בארון-הספרים שלו לא ראיתי אף מסכת אחת, ומספרי ידיעותיו אינן אלא לשאת הספד קצר אחרי מיטתו של מת, ולפעמים גם להטיף מלים אחדות לפני חתן וכלה. והנה הוא יושב בכבודו של עולם, והרבנים שלנו מלאים ש"ס ופוסקים, ראשונים ואחרונים, וידם רב להם בשאלות ותשובות לאלפים ולרבבות, ועל פי רוב חיים הם חיי צמצום, ודירתם דירה מצומצמת. זו תורה וזו שכרה ואין להרהר...
וכששבתי הביתה מצאתי תשובה ממנו בכתב, מכתב קטן, וחתום מלמטה: "מוקירו ומחבדו". ועד היום מסופק אני אם בטעות נתחלפה לו אות כ' בח', או שלא ידע גם זאת...
המכתב שכתבתי לרבינר נתפרסם בין הפליטים, ושמעו הגיע גם לאזני השוחט של מר דויד לייטנער, והוא בא אלי בבקשה: היות שהרבי מבעלז, רבי יששכר בער ז"ל, צריך לבוא למאריענבאד לשבועות אחדים, ושני הגיסים, מר גוטליב לייטנער ומר דויד לייטנער, מתרוצצים, זה רוצה שהרבי מבעלז יתאכסן אצלו, וזה רוצה שיתאכסן אצלו, כי רבי כזה שאלפי חסידים יבואו להקביל פניו יביא שפע רב למסעדה, וכל אחד נותן עיניו ברבי זה וחותר איך להשפיע על הרבי. והיות שהרבנית של אותו רבי היתה כבר במאריענבאד, והתאכסנה בפנסיון של דויד לייטנער, ויש לו טענת-חזקה שגם הרבי יתאכסן שם, מבקש ממני מר דויד לייטנער שאחפש בין הפליטים איש יהודי שידע לערוך מכתב נאה להרבי מבעלז ולסדר את טענותיו. ובכן באתי אליך, כי שמעתי שסופר מהיר אתה, כי כתבת מכתב לרבינר דיאמאנט, שמצא מאד חן בעיני כל קורא.
מילאתי בקשתו, וערכתי מכתב נאה לרבי בעצמו, אף-על-פי כשכותבים מכתב לרבי כזה כותבים המכתב על כתבתו של הגבאי, והוא מוסר את המכתב לרבי, וכך היה המנהג בצ'ורטקוב, אבל מפני שלא ידעתי את כתבתו של הגבאי, הייתי מוכרח לערוך את המכתב ישר להרבי עצמו, והכתובת של צדיקי בעלז הרי ידועה, כי שמם רוקח. והמכתב מצא חן בעיניו, והסכים להתאכסן אצל מר דויד לייטנער.