הרב אליהו קלר, תלמיד חכם המתגורר בשכונת גבעת שאול בירושלים, מספר ל"יתד השבוע" את הסיפור הבא, מעורר ההשתאות.
לפני שלוש שנים עלה הרב אברהם משה קלר לארץ ישראל, לאחר שחי בארגנטינה כמעט 80 שנה. למרות שגידל את כל צאצאיו בארץ ניכר, חלומו היה כל העת לעלות לארץ הקודש, לפחות בערוב ימיו.
כאשר עלה לישראל, קבע את מושבו בבית האבות "שומרי החומות" בירושלים. דבר אחד משך תשומת לב כל רואיו: בכל מקום בו שהה, היה מונח תמיד הספר "קיצור שולחן ערוך", בו למד מידי יום. הוא הרבה לעיין בספר, ואף ללמד לאחרים את ההלכות. כל מכריו ידעו: רבי אברהם משה והספר "קיצור שולחן ערוך" – חברי אמת הם.
לפני כחודש וחצי, בליל כ"ז ניסן תש"פ, בשעת ערב, נפטר הרב אברהם משה זצ"ל, כשהוא בן 87. בשל מגיפת הקורונה שהשתוללה, נערכו ההלוויות במהירות ובצמצום, ללא מכרים רבים.
בני המשפחה ביקשו להקפיד על מנהג ירושלים ולקוברו עוד באותו הלילה. ואכן נקבעה שעת ההלוויה לשעה 1.00 לאחר חצות הליל, והייתה אמורה לצאת מבית ההלוויות שמגר.
על פי המנהג, צאצאי הנפטר לא מלווים אותו, וכך התעוררה בעיה כואבת: חסר עשירי למניין בעת הקבורה. "אני וחתני, שהוא כהן ואסור בכניסה לבית הקברות, נפרדנו מאבא זצ"ל בכמה מילות פרידה, מפאת חודש ניסן שאסור בו להספיד, ולאחר מכן אמרתי את הקדיש. מיטתו של אבא הוכנסה לרכב ה'חברא קדישא', בדרכה להר הזיתים לחלקת אנשי ירושלים.
"אז התבררה הנקודה הכואבת: אין מניין. מנהג ירושלים שיוצאי חלציו של הנפטר לא מלווים אותו אחרי ההלוויה לבית העלמין, וכך אני כבן יחיד נותרתי ב'שמגר'. הנכדים אף הם לא מלווים, ושני חתניי הינם כהנים שלא יכלו גם הם ללוות לבית הקברות, והחתן השלישי שוהה בארגנטינה המסוגרת בימים אלו, וכך נותרו רק 4 אנשים מבני המשפחה הקרובה של אחותי וחתניה, שהם דרים עתה בארץ. חסר עשירי למניין", מספר הבן.
"אנשי ה'חברא קדישא' שכאבו לראות זאת, אמרו שהם יחרגו ממנהגם, ויבקשו מאחד מאנשי ה'חברא קדישא' שיתארגן להצטרף אליהם ויעברו דרכו לצרפו בשעת ליל מאוחרת זו, אך היססו אם ימצאו אותו זמין בשעת לילה כה מאוחרת.
"לפתע מופיע אדם מבוגר שנראה כבן 70 שעמד בצד בשעת ההלוויה, ואומר שהוא מצטרף אליהם לנסוע לקבורה בהר הזיתים. אנשי ה'חברא קדישא', מדרכם, אינם מתעניינים מי הם המלווים, וכשמצטרפים ובאים 10 הם נוסעים לדרכם. אך בני המשפחה התפלאו מאד מי הוא האיש המבוגר שמוכן לנסוע בשעה אחת בלילה בתקופת הקורונה להר הזיתים. הם היו בטוחים שהוא טועה, ואמרו לו בעדינות: 'ר' יהודי, אינך צריך לטרוח בנסיעה זו'.
"הם היו בטוחים שהוא תושב המקום או עובר אורח, שרצה לזכות במצוות הלווית המת. מחמת הנימוס הם אמרו לו באדיבות שאין צורך שיטרח בעבורם, הם כבר ישיגו אדם עשירי למניין…
"אך אותו יהודי מבוגר מתעקש. הוא מבקש ללוות את הנפטר להר הזיתים עד אחר הקבורה. כיוון שהמשפחה שלנו לא הכירוהו, שאלוהו בעדינות מי הוא ואם הכיר את הנפטר, והוא ענה להם שהוא 'קרוב שלו'...
"פליאתם של בני המשפחה גברה: בקושי ישנם בני משפחה כאן בארץ, ואינם מכירים קרובים בארץ מלבד אלו הנמצאים כאן. הם היו בטוחים שיש לו טעות בזיהוי הנפטר, היו כמה הלוויות בשמגר בזו אחר זו, והם הסבירו לו בדרכי נועם שכנראה נפלה טעות בהבנתו, כי אין לנו משפחה כאן בארץ חוץ מאלו הקיימים כאן, ואולי הוא מחפש מישהו אחר.
כששומע בן המשפחה את השם, כמעט והתעלף
"אך אותו יהודי התעקש שחפץ הוא לנסוע עמהם לקבורה, באומרו שהוא קרוב... כך, תוך מיעוט בשיחה, הוא נכנס לרכב של אחד החתנים שנסע עימו להר הזיתים. הקבורה הושלמה, בנוכחות מנין אנשים.
לאחר הקבורה, כשאותו חתן רואה את היהודי עומד וחש קירבה למקום, התפלאותו וסקרנותו גברה כאחד, והוא שאלו: 'מה שמך?'
'גנצפריד', השיב האלמוני.
החתן הבין מיד ששם כזה אינו מוכר במשפחה כלל וכלל, והתפלא מאד לזהותו, ובמיוחד לא הבינו מהיכן הוא קרוב משפחה שלהם.
אותו אורח הצטרף אליהם לנסיעה חזור, וכן בן משפחה נוסף הצטרף לאותו נסיעה. לאורך הנסיעה שוחחו שני בני המשפחה ביניהם, והאורח יושב מאחור, אינו אומר מילה ונראה שקוע במחשבותיו.
רק כשנפרד מהם במרכז ירושלים, שאל החתן את הקרוב שישב לצידו: 'אתה מכיר קרוב שלנו שכזה בשם 'גנצפריד?!'
כששומע בן המשפחה את השם, כמעט והתעלף. "זה השם שהוא אמר לך?", שאל בהשתאות והסתובב להביט עליו שוב ולחפש אותו היכן שהורידו אותו לפני רגע אחד. אך האיש לא נראה כלל וכלל, וכל ניסיונותיהם לאתרו עלו בתוהו…
בן הדוד שזכר כי שמו של מחבר הקיצור שולחן ערוך הוא 'הרב שלמה גנצפריד' הצטמרר כולו: הרי לנפטר זצ"ל היה קשר חזק מאוד במשך כל השנים עם ספרו של הרב גנצפריד, 'קיצור שולחן ערוך'.
"הוא נרגש כולו, ומיהר ישר לביתי לספר את כל דבר המעשה המופלא, באומרו שאין לו ספק שהגיע כאן שליח משמים ללוותו ולהשלים לו מניין נוכח יגיעתו הרבה של הנפטר כל ימיו בתורתו", מספר הרב אליהו קלר, בנו של הנפטר, בהתרגשות עצומה.
"כשהיה אבי ילד רך בשנים, היגרו הוריו מפולין לארגנטינה. באותה תקופה, טרום פריצת מלחמת העולם השניה, לא היו כלל מוסדות תורה בעיר, והיה יהודי מופלא שנקרא רבי זאב גרינברג, שהיה שליח מהשמים להחדיר את אווירת התורה אצל גלי העלייה הגדולים שהגיעו לארגנטינה, וכך להכניס מאות ואלפים לחיק היהדות.
"כשאבי הכ"מ הגיע לגיל בר מצווה, לפני 74 שנים, היה זה הרב גרינברג שקירבו וחיזקו, ואמר לו: 'אשריך שזכית לקבל עליך עול מצוות, ואני נותן לו במתנה ספר קדוש הנקרא 'קיצור שולחן ערוך', שמחברו הוא רבי שלמה ב״ר יוסף גנצפריד, והוא ילווה את אורחותיך כל הימים. תלמד בספר הקדוש, תזכה להיות יהודי טוב, ותוכל לקיים את הלכותיו שהן קלות וברורות לאורח החיים היהודי בכל מקצועות ההלכה, והקב״ה יהיה שמח אתך'.
"אבא קיבל את הספר ולקח זאת כשליחות חייו. הוא הקפיד ללמוד בכל יום בספר ההלכה מאיר העיניים. ואוכל להעיד", מציין הבן, "שמאותו יום הגיעו למצוות ועד יומו האחרון בכ"ו ניסן, אבא זצ״ל היה לומד בכל יום בספר הקדוש הזה, ולא עבר יום אחד שהוא לא למד בקיצור זה, וגם כשעלה לישראל, הוא הכניס את הספר עימו לתיק הצד, וכאשר הגיע לבית האבות שומרי החומות, הספר היה מונח תדיר על יד מיטתו.
אינני יכול לומר הרבה, אני רק יודע לומר תהלים וללמוד קיצור שולחן ערוך
"אוכל להעיד מזכרונותיי", ממשיך הבן ואומר, "לפני 25 שנים נישאתי בארגנטינה, ולפני החתונה אבא כדרכו לומד את הלכות קידושין ויתר ההלכות הנוגעות לימי הנישואין בקיצור שולחן ערוך, וכשראיתי כיצד אבא לומד בשמחה, שאלתי אותו: 'כמה פעמים כבר למדת את הספר הקדוש הזה׳, והוא ענה בחיוך וענווה ׳אולי שלושים פעמים׳… וזה היה לפני חצי יובל שנים".
"לפני כמה שנים חגגנו לא את יום הולדתו ה-80, וביקשנו ממנו שיאמר כמה מילים לכבוד המאורע", ממשיך הבן לספר, "אבא קם ואמר: 'אינני יכול לומר הרבה, אני רק יודע לומר תהלים וללמוד קיצור שו״ע, אז אני אומר לכם מההלכות הללו שאני יודע'. ואז החל אבא לומר בעל פה הלכות מהספר שכה חיבב כל ימיו. הוא אף לימד רבים להכיר את הספר המיוחד.
"לפני 3 שנים, כשהוריי החליטו לעלות לישראל, התפלאנו מאוד, כיצד יעזבו בגילם את מקום מגוריהם ומשפחתם העניפה. אך אבא התעקש ואמר שבערוב ימיו הוא רוצה לכונן את עפרה של ארץ הקודש. כשעמדו להגיע ארצה, הוציא אבא מהבנק את כל חסכונותיו כדי להביאם עימו לילדיו. ואז הגיעו גנבים באמצע היום שהתחפשו ל'משולחים', וגנבו ממנו לעיניהם כל הכסף שחסך כל ימיו, והתכשיטים שהיו בביתם.
"אמא היתה מפוחדת, ושאלה אותו מה עושים, והוא עונה לה בשקט: 'הרי נאמר בקיצור שו״ע שכל מה שד׳ עושה הוא לטובה, כנראה ה' נותן לנו מתנה, שבעטיה לבטח נזכה להגיע לארץ הקודש שלמים, כמו יעקב אבינו שכל רכושו מארץ העמים נותר שם, ולא הגיע לארץ ישראל עם השלל. זו עת רצון ועלינו להתפלל שנזכה לעלות לארץ הקודש, וכך אבא התפלל תוך כדי השוד לגאולה וישועה.
"אמא העידה, שבמשך 65 שנות נישואיהם לא שמעה מבעלה דבר גנאי או לשון הרע, וכשדיברו משהו לא טוב, עשה עצמו כאינו שומע, ותמיד אמר 'הקיצור שו״ע אינו מרשה כן'.
"את כל ההלכות שהוזכרו בספר היה מקיים בהידור ובפשטות. אפילו הלכות בקיצור שו״ע שלא נפסקו בפוסקים הקודמים קיים בהידור.
"כל מי שהכיר את אבא", מסיים הבן את דבריו, "ראה ירא שמים לא מצוי. ופעם בגילוי לב גילה לי את סוד יראת השמים שסובבה אותו כל ימיו: 'הסעיף הראשון בקש״ע מתחיל ב'שויתי ד׳ לנגדי תמיד' הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים', ואבא חי עם המאמר הזה כל ימיו, וכל פעם כשפתח הספר ולמד היכן שהפסיק, היה פותח במשפט הראשון שבו החל השו״ע שלו. לכן עבורנו זה לא פלא שאם חי כל יום כך, התרחש האירוע המופלא בהלווייתו".
בסיום הדברים, מציין הבן כי שאל מורי הוראה מובהקים האם לפרסם את המעשה. תשובתם היתה שמצווה לפרסם את הסיפור, כדי ללמדנו כמה רבה מעלת הלימוד בספרם של גאוני הדורות.
