אינטערסאנט פון ווי קומט די אויסדרוק "נעם איין א מויל וואסער"? אפשר פון דף ט.? להערה בעלמא
צ' כפופה וץ' פשוטה... היינו נאמן כפוף נאמן פשוט.וברש"י: נאמן כפוף - אדם כשר צריך להיות כפוף ועניו וסופו להיות פשוט וזקוף לעולם הבא:(שבת קד.) בלאג - מיינע ארכיוון
אין שקלים אויף דף ח: דערציילט די גמרא איבער דעם אמורא וואס די פנים האט אים געלאכטן, און א מטרנותא האט אים באשולדיגט אין איינע פון די דריי ענינים אדער אז ער איז א שיכור אדער א מלוה ברבית אדער א מגדל חזרים, האט דער אמורא איר פארשריגן און געוואונטשען א מיתה חטופה און דערביי מסביר געווען אז די פנים לייכט אז מ'לערנט תורה עפמשה"כ חכמת אדם תאיר פניו.
איז דא אן אינטערעסאנטער "תקלין חדתין" אויפן פלאץ וואס ענדלט עפעס אין א חידושי אגדות מהרש"א, ער זאגט אז די תורה הקדושה טוט אויף אויפן מענטש אלע דריי באזונדערע אייגנשאפטן פון די חשדות וואס די מטרנותא האט אים באשולדיגט עיי"ש און ער פירט אויס מיט די באקאנטע עניןוואס די חסידישע ספרים זענען פיל אז מיט די תורה הקדושה האט מען א כח און מ'דרייעט אויס פון 'נגע' און מ'מאכט דערפון 'ענג' (עי' בנועל אלימלך בר' נח עה"כ צהר תעשה לתיבה).
דער תקלין חדתין רבי ישרא' משקלוב איז דאך ידוע געווען פון די גדולי תלמידי הגר"א, איז אינטערעסאנט צו באגענענען די בחינה בין בתרי אמרותיו הק'.
רמז וקשר נפלא בשם הגר"א מווילנא ז"ל על לימוד שיעור של היום במס' שקלים (דף י'), עם דברי רש"י בפרשתינו פר' וירא.
על דברי הגמ' דף י' ע"ב, "רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן:ג' לשונות הן, של שעיר בסלע, של מצורע בשקל, של פרה בשתי סלעים", הובא בס' קול אליהו (ב"מ פ"ו ע"ב) דברי ספר פני אריה עה"ת (בפר' וירא) להגאון מהרא"ל הורוויץ, בשם הגר"א, וז"ל:
"ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב... (בראשית יח, ז), אמר רב חנן בר רבה כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. יש לפרש על פי רמז, דהנה איתא במדרש (זהר ח"א קב) על הפסוק והשענו תחת העץ שהיה לו לאברהם אבינו ע"ה סימן על ידי העץ להכיר בהאורחים אם הם אנשים הגונים וכשרים, או פוחזים וריקים, ואם היו אורחים הגונים היה מכניסם. והנה שלשה מדות טובות יש באנשים אשר נוכל לחשוב אותם להגונים וכשרים, א' אוהב את העניים, ב' מסתפק במיעוט, ג' לב חרד לדבר ה'. ואלה הג' מדות יש לרמז בתיבת "בחרדל", א'בחר דל, ב'חדל רב, ג'חרד לב. וזהו שאמר שהאכילן לאנשים שנרמזו בשלש לשונות שבחרדל".
וכן בסוגייתנו: ג' לשונות הן – אלו הן אותן ג' הלשונות שבחרדל. של שעיר – חרד לב, שכל עבודת זריקתו לעזאזל עם כל עוונות בית ישראל עד שנעשה אברים אברים (יומא סז ע"א) מחרידה את הלב. של מצורע – בחר דל, שכן המצורע כעני, שניהם חשובין כמת (נדרים סד ע"ב). של פרה – חדל רב, מסתפק במועט, שכל עבודתה לכפר על מעשה עגל הזהב – הרדיפה אחר הזהב והמותרות.
ודברי פי חכם חן.
ראוי שיהיו ישראל מוכתרים בשלשה כתרים, חכמים, ונבונים, וידועים (שו"ת חת"ס ח"ז סי' טז)
אז מען רעדט שוין פונעם ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, איז כדאי צו באמערקען אז עס זענען דא שינויים ווי עס שטייט דא אין ירושלמי שקלים, און ווי עס שטייט אין בבלי (ע"ז כ:). עס איז כדאי דארך צו גיין די שינויים און אפילו מאכען א אשכול דערפון.
מען וועט מיר נאך הייסען עס עפענען; איז, יעצט ליג איך נישט אין דעם, נאר כ'האב זיך פארשריבען נקודות לערנענדיג דאס. בל"נ וועל איך אויך אריין רעדען אויב כ'וועל זעהן אז עס איז דא וואס.
SPUSMN האט געשריבן:
אז מען רעדט שוין פונעם ברייתא דרבי פנחס בן יאיר, איז כדאי צו באמערקען אז עס זענען דא שינויים ווי עס שטייט דא אין ירושלמי שקלים, און ווי עס שטייט אין בבלי (ע"ז כ:). עס איז כדאי דארך צו גיין די שינויים און אפילו מאכען א אשכול דערפון.
אחת המדות טובות בברייתא דרפב"י היא "ענוה מביאה לידי יראת חטא", וכלשון זה מובא גם במשנה סוף מס' סוטה, וגם במס' ע"ז דף כ' ע"ב, אשר גם שם מובא ברייתא זו במילואה.
ובתוס' (בע"ז שם ד"ה ענוה) כתבו: "בירושלמי דשקלים גריס איפכא, יראת חטא מביאה לידי ענוה". והקשה ביפה עינים (שם) דהלא גם בסוגייתנו מוזכר כלשון הזה וכסדר הזה, "ענוה מביאה לידי יראת חטא", ולא להיפוך. וגם בסוטה כן. וכ"ה בירושלמי שבת פ"א ה"ג, ובשהש"ר פ"א אות ט. ואיך כתבו התוס' שבסוגייתינו הגירסא מהופך?
וראיתי כי כמה ראשונים שהעתיקו הברייתא, נשנית בשינוי לשון כגירסת התוס', "יראת חטא מביאה לידי ענוה". ברי"ף ע"ז (דף ו' ע"א מדפי הרי"ף), וכן ברא"ש (ע"ז שם פרק א' סי' כ), ובדרשות הר"ן (דרוש החמישי), ובכד הקמח לרבינו בחיי (ערך חילול השם).
ראוי שיהיו ישראל מוכתרים בשלשה כתרים, חכמים, ונבונים, וידועים (שו"ת חת"ס ח"ז סי' טז)
מענין ענוה המביא לידי יראת חטא, מובא דבר נחמד בבאר היטב (או"ח סי' תצ"ד) ליישב קושיית המג"א למה נקבע חג השבועות לדורות ביום חמשים לספירה, הלא לכו"ע נתנה התורה ביום נ"א לספירה. והמהרש"א (ח"א פ"ק דע"ז) הקשה ג"כ קושיא זו ומתרץ דכוונת הש"י בזה להורות דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן עי"ש.
ובזה מיישב הבאה"ט דברי רב יוסף בפסחים פרק אלו דברים שאמר ביומא דעצרתא עבדי ליה עגלא תלתא, דאי לאו האי יומא דקא גריס כמה יוסף איכא בשוקא, דיותר היה לו לומר אי לאו מתן תורה, ומאי האי לישנא דקאמר אי לאו האי יומא דקא גרים, דמשמע דיומא קא גרים, ובכלל קשה על רב יוסף עניו מכל אדם כדאמרינן בסוף סוטה משמת רבי בטלה ענוה א"ל רב יוסף לא תיתני ענוה דאיכא אנא, איך יתפאר דמחמת נתינת התורה הוא עדיף משאר אינשי ואין זה מגדר ענוה.
אלא הכוונה לפי מה שאמרו חז"ל "ענוה מביאה לידי יראת חטא", וא"כ רב יוסף היה המעלה שהיה עניו היה ג"כ המעלה שיראת חטאו קודם לחכמתו, וזהו שאמר ביומא דעצרתא ר"ל ביום חמשים, עביד ליה עגלא תלתא ואמר אי לאו האי יומא דקא גרים, ר"ל אי לא היה יומא דעצרתא בהאי יומא אלא ביום נ"א לספירה לא היה מוכח דיראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן, ולא היה מעלה שלי כלום, וכמה יוסף איכא בשוקא. אבל השתא דיומא דעצרתא הוא ביום חמשים ונתינת התורה היה ביום נ"א קשה הקושיא וצריך לתרץ כדברי המהרש"א, ודו"ק.
ראוי שיהיו ישראל מוכתרים בשלשה כתרים, חכמים, ונבונים, וידועים (שו"ת חת"ס ח"ז סי' טז)
בגמ' דף י"ג ע"ב, בן אחייה על חולי מעיים. פירשו בגמ'על ידי שהיו הכהנים מהלכים יחפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים היו באים לידי חולי המעים.
הקשה הגה"ק בעל מנחת אלעזר ממונקאטש זצוק"ל בספרו דברי תורה (מהדורא ט, אות סה) מדוע היה כן, והלא נאמר בקהלת (ח, ה) "שומר מצוה לא ידע דבר רע". ואף שזה היפך הטבע, מכל מקום הרי עשרה נסים נעשו במקדש, ומדוע דוקא כאן באלו לידי חולי מחמת העבודה, "ולכאורה יותר טוב שיהיו בריאים וחזקים ויוכלו לעבוד העבודה בזריזות כראוי".
ותירץ שיש לומר שרצון השי"ת היה שיעבדו עבודה ביסורים קצת.
ועוד יש לומר שהכהנים שבאו לידי חולי שבן אחייה היה ממונה עליהם, היו אותן כהנים שנתגאו ונהנו בעבודתם ולא עשו עבודתם לשם שמים, ועל כן לא זכו לנס היפך הטבע ובאו לידי חולי.
ראוי שיהיו ישראל מוכתרים בשלשה כתרים, חכמים, ונבונים, וידועים (שו"ת חת"ס ח"ז סי' טז)
מיללער האט געשריבן:
אינטערעסאנט אז דער באקאנטער מאמר חז"ל "ישראל נתבעים ונותנים" איז דער מקור דא אין שקלים ב: און עס איז גארנישט אזא שיינע טיטול אויף כלל ישראל, בכלל בין איך באקאנט צו זעהן דעם מאמר מיט די ווערטער "ישראל קדושים נתבעים ונותנים" איז דא דערויף א מקור?
איך האלט אינמיטן זוכן נאך דעם "ישראל קדושים נתבעים ונותנים", און איך זעה אז הרב מיללער שרייבט דערוועגן דער מקור דערפון איז מסתמא א צוזאמשטעל פון דעם ירושלמי "אין את יכול לעמוד על אופי' של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין, נתבעין למשכן ונותנין", מיט דעם גמרא אין בבלי (חולין ז' ע"ב) "ישראל קדושים הן יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה".