בית מועד חדר ג' - חג הסוכות
בס"ד
בית מועד חדר ג'
דרוש לחג האסיף. לבלתי יהיה מאסף. זהב וכסף. רק לשום בה' בטחונו. ואז ימלא רצונו. ה' אלהינו.
במדרש רבה ויקרא פרשה ל' סי' ט"ו וז"ל, ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו דכתיב ביה ויצא ראשון, ובונה לכם ראשון זה בית המקדש דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן עכ"ל (וכן הוא במדרש רבה בראשית פרשה ס"ג' סי' י').
טוב לחסות בה' מבטוח באדם, וע"ז בא מצות סוכה לרמז לחסות בצל אל שדי, כי הוא צל המגין, כדכתיב ה' שמורך ה' צלך, ומשום הכי כתב בעל עקידה סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, ר"ל מי שבטחונו הוא בקניני הזמנים המתיחסים לשמש בו בוטח יותר ממה שהוא בטוח ולן בצל אל שדי, אז היא פסולה ע"ש פ' אמור, וכן רוב מחברים כתב כי הסוכה רומז לחסות ולישב בצל אל שדי, ואמרתי שזהו הרמז במתני' בפ"א דסוכה משנה ח' החוטט בגדיש לעשות בו סוכה אינה סוכה, ר"ל מי שעושה סוכה שלו בגדיש אשר צבר כעפר שאר ויש לו רב תבוואת לאכול ובזה משים בחונו וסכך שלו, זה האינה סוכה, כד"א הבוטחים על חילם וגו', רק עיקר הסוכה מי שבא לסכך ולישב בצל אל שדי ויודע ומכיר ה' הוא המוריש ומעשיר, כי הבוטח בה' ב"ה הוא שקטן ושאנן תמיד, והוא תמיד בשמחה בכל אשר יחננו ה' ב"ה אם רב או מעט, כי ה' ב"ה הוא הטוב והמטיב וברצונו להטיב תמיד עם בני האדם וממנו לא יבצר אך ורק המניעה מהמקבלים כנודע, וזה שבוטח בה' ב"ה יודע ומכיר כי החסרון ממנו ולא מאתו יתברך, ולפעמים מענשו בע"ה כדי למרק עונותיו ולשלם שכרו משלם בעה"ב. וכדאמרינן בברכות פ"ט מעשה בהלל הזקן שהי' בא בדרך ושמע קול צווח הואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, עליו הכתוב אומר משמועה רעה לא ירא נכון לבו בטוח בה', ופירשו המפורשים דמ"ש הלל מובטח אני שיאן זה בתוך ביתי, לאו למימריה שהתייאש עצמו מן הפורעניות בהיותו סומך על צדקתו, כי זה נראה כחטר גאוה ח"ו, והלל היה עניו גמור כמבואר בכמה דוכתי, אלא ה"ט לפי שוהא למד אורחות מוסר לבני ביתו שבבוא עליהם איזה צרה לא ירימו קול בקריאת תגר ולא יצווחו בקול בכי, אלא יקבלו עליהם הדבר באהבה ובשמחה להיות לבם בטוח בה', כי גם הרעה היא מעין הטובה לעושי רצונו למרק עונם בעוה"ז שהוא לתכלית הטובה באחריתם לעוה"ב, או עוד בעוה"ז וכדאמרינן כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והיינו דכתיב משמועה רעה לא ירא לפי שנכון לבו בטוח בה', שעושה לו רעה מעין הטובה להטיבו באחריתו, ולפיכך אינו מתפחד ומתירא מן הרעה אלא אדרבה מקבל הרעה באהבה ובשמחה, ומי שמגיע למדריגה זו הוא נשלם במדריגת הבטחון בתכלית השלימות כראוי עכ"ל. (עיין בזה בספר נזר הקודש דרפ"ח ע"ב). מכלל דבריו שמענו כי זה הוא עיקר הבטחון בה' ב"ה שהכל ממנו לטובה.
ובזה הבנתי דברי ירמיה ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, והנה כפל הוא, ועוד מדקדק בספר בינה לעתים דרוש י"ד בסופו דה"ל למימר והיה בה' מבטחו, וחסר הב' ע"ש. אבל לדברינו הנ"ל דעיקר הבטחון בשלימות הוא אם יאמר נא ישראל הכל לטבוה, וגם רעה מעין הטובה היא כנ"ל, וכיוצא כתבתי לעיל בבית המלך חדר א' בשם הרב משה אלמושינינו ע"פ בתהילים ד' אלהי שועתי אליך ותרפאיני, היינו שכל מה שה' ב"ה עושה עם האדם הוא הכל עפ"י החסד והרחמים כי ע"י יסורין ממרקין לו עונותיו, וזהו ה' אלהי, ר"ל ה' היינו מדה"ר הוא אלהי היינו מדה"ד כנודע, והוא זהו מה שנראה בעיני שמדה"ד הוא באמת הוא מדה"ר, והדר מפרש באומרו שועתי אליך, ר"ל במה שעשיתי ששועתי אליך ע"י יסורין, ותרפאיני, ר"ל בזה רפאתני, דבמה שהבאתני
211
לידי שוועה וצעקה זאת עצמה היתה רפואה. נמצא במה שייסרתני היתה סבה שנתרפאתי ורחמת עלי. כלל דברינו הכל מה שה' עושה הוא לטובה עפ"י החסד והרחמים, וזהו אורו ברוך הגבר אשר יבטח בה', ומה הוא הבטחון בה', אשר ברוך הוא, לזה מסיים והיה ה' מבטחו, ר"ל זה בטחון שלו תמיד, והיה ה', ר"ל אף שכעת בעינו רעה היא, והוא כפי עפ"י מדה"ד, אומר והיה ה', היינו מדת הרחמים, כי שעושה לו רעה מעין הטובה להטיב אחריתו, וזהו הבטחון השלימות כראוי כנ"ל בנזה"ק הנ", והיה ה' דייקא דהוא מדה"ר כנ"ל והבן.
ובזה בארתי מ"ר ויקרא פט"ו סי' ד' וז"ל כיון ששמעו ישראל פ' נגעים נתייראו אמר להם משה אל תתייראו אלו לא"ה אבל אתם לאכול ולשתות לשמוח שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו עכ"ל, והנה במדרש הלזה צווחו כבר קמאי דקמאי באיזה ענין נתייראו, ולמה לא נתיירוא מכל עונשין שבתורה כמו חייבי מיתות ב"ד וחייבתי כריתות ומיתה ב"ש, וכדומיהן. גם מה השיב להם משה אלו לא"ה, והלא כל התורה כול לגבי ישראל נאמר, ובפרט פרשת נגעים הטומאה והטהרה אין להם עסק אלא עם ישראל, ועוד יש לדקדק מאי דייק כששמעו פ' נגעים כו', הוי סגי באומרו ששמעו נגעים ומאי פ' נגעים. ולפי דבריונ הנ"ל יבואר בעז"ה, אשר מקודם נבאר הפסוק שהביא המדרש הנ"ל רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו, הלא באמת אנו רואין להיפך כי צדיקים כמה וכמה אשר הם מעונים ומדורכים ביסורין, ולא כן רשעים. וא"כ האיך אמר מלתא פסיקתא רבים מכאובים לרשע, אבל לדברינו הנ"ל דכל מה שהקב"ה עושה הוא עפ,י החסד והרחמים כדי למרק לו עונותיו, וא"כ אין זה מכאוב כלל, אדרבה רפואה למכאוביו אשר בעו"ה הנשמה נכאב ונאלח מרוב פשעיו, ומשו"ה שולח לו יסורין למרק עונותיו בעוה"ז כנ"ל. וכ"ז אצל ישראל אשר אינם רשעים גמורים, אבל אצל רשעים גמורים שהם מהפכים מדה"ר למדה"ד וא"כ אל רשעים כאלה ליכא צד רחמים וחנינה כלל ושפיר אם מכאובים באים עליהם הוי מכאובים גמורים בליתי רפואה, כי כבר נתמלא סאתם כנודע, וזהו אומרו רבים מכאובים לרשע, מכאובים דייקא, כי אצל הרשע הגמור הוי מכאובים ממש כנ"ל, אבל והבוטח בה' חסד יסובבנהו, ר"ל אף אם בא לו איזה מכאוב אין זה מכאוב כלל רק חסד אל עליו חופף למרק אשמתו ולהטיב אחריתו כנ"ל והבן.
והנה המפורשים דקדקו בפרשת נגעים קחשיב נגעי אדם נגעי אדם והדר נגעי בגדים והדר נגעי בתים, הא אין בעל רחמים פוגע בנפשות חלה ע"ש. אבל י"ל דבנעים האלה בפרשה זו מרומז נמי נגעי א"ה, ואצל הא"ה הוא עפ"י מדה"ד הגמור בלתי רחמים כלל, וא"כ לק"מ הא אין בעל רחמים פוגע בנפשות תחלה, ז"א בעל הרחמים דייקא, משא"כ בא"ה ליכא רחמים כי הם מהפכין מדה" למדה"ד כנ"ל. (וכמה ימים אחר כתבי זאת מצאתי דאתי לידי ספר תפארת הגרשוני, וראיתי שהביא בסדר מצורע בשם המדרש סברה הנ"ל, וז"ל אמר הקב"ה לישראל ראו מה בין בניכם לבין א,ה, כשהם חוטאים אני הופך עליהם את הדין שנאמר הפך עליהם את דינם ואני נוגע בתחלה בגופם שנאמר וינגע את פרעה כו' ואת ביתו, ולכם אין אני נוגע אלא תחלה בבתים ואם אין אתם חוזרים בו אני נוגע בנפשות ונתתי נגע צרעת בארץ אחוזתכם עכ"ל, ושמחתי מאד כי ת"ל כוונתי אל האמת).
ולפ"ז מבואר היטב המדרש הנ"ל, כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים, פרשת נגעים דייקא, דמסדר תחלה נגעי אדם ואח"כ נגעי בתים, ומחמת זה היו מתייראים, דוודאי בכל עונשים היו אומרים כן ראוי להיות עונש, כי בזה איכא כפרה לו על עון אשר חטא, וכן היו סוברים בנגעים כי הם יסורין למרק עונותיו או יסורין של אהבה, וממילא הוא חסד אל כנ"ל, משא"כ כשראו פרשת נגעים והיה קשה להם הא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, א"ו צ"ל אצל הנגעים הוא עפ"י מדה"ד הגמור ואין בו שום בחינת הרחמים וחסד, ומשו"ה שפיר היו מתיראים כי הוא עונש הקשה מכולן, דבכל עונשים הוא חסד אל כל היום כנ"ל. לזה שפיר השיב להם משה הללו לא"ה, הללו דייקא, ור"ל מה שהללו נגעים רומזים על הדין הגמור הוא לא"ה כנ"ל, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח ר"ל כמ"ש בידי משה במדרש הנ,ל כי ע"י יסורים אוכלים בעוה"ז ושכר מצותיו נשאר בעה"ב ע"ש, והיינו יסורין של אהבה כנ"ל, או כמ"ש הרב אלמושנינו הנ"ל ע"פ בערב ילין בכי ולבוקר רינה, היינו לפי דרכו הנ"ל, וזה כי בערב בעת סובלי האדם היסורין, האדם ילין בכי כי יתעצב בהם מעט, אמםנ אחר זריחת שמש שלמותו, יבין חסד אל כל היום ע"ש, וא"כ זהו אומרו נמי במדרש לאכול ולשתות ולשמוח, היינו אחר כשרון שלמותו ע"י יסורין יהיה בשמחה כנ"ל, ולבקר רינה, ולזה שפיר מסיים המדרש הנ"ל שנאמר רבים מכאובים לרשע, ר"ל אצל רשעים הוי מכאובים כנ"ל, אבל והבוטח בה' חסד יסובבנהו כי אם אף שבאים עליו נגעים ויסורין חופף עליו וחסד אל כל היום בזה כנ"ל באריכות והבן.
ובזה בארתי נמי מדרש ילקוט סדר תזריע וז"ל, אדם כי יהיה בעור בשרו, ומה אינו אומר, דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקים, זהו שאמר הכתוב מה אקוב לא קבה אל, אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה מ"ש זש"ה מה אקוב וגו', מה שייכות יש זה להא דאמר לעיל למה אינו אומר דבר אל בני ישראל, ואי משום דהוי כמו קללה ח"ו דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, א"כ מאי האי דמסיים אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב וכו', וה"ל לסיים אבל בקרבנות כתיב דבר אל בני ישראל, הא מעיקרא הקושיא כך היה. גם למה פרט הקרבנות דווקא הכא. אמנם לדברינו הנ"ל יבואר על נכון, דכבר כתבנו לעיל משו"ה הכא בפ' נגעים נקיט ברישא אדם כי יהיה בעור בשרו, והדר נגעי בגדים והדר נגעים בתים, באר בזה רומזים ג"כ נגעי א"ה, ובא"ה הפך עליהם את דינם, משא"כ בישראל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה כנ"ל, דאצל ישראל אף מדה"ד כלול ברחמים כנ"ל דחסד אל כל היום. תו אקדים
213
מה שכתבתי כבר לעיל בבית המלך בחדר א' בשם החסיד המקובל מהר"ש אסטפליר ע"פ מה אקוב לא קבה אל, ואיתא במדרש חכה ניתן לתוך פיו, והיינו כי שם אלהים הוא מדה"ד, אבל כלול הוא במדה"ר, כי תחלת אותיות אלהי' הוא אל דהוא חסד, והנה בלעם הרשע היה רוצה לבוא עליהם במדה"ד, ורצה להזכיר שם אלהים, אבל חכה ניתן לתוך פיו, כשהתיל לדבר ואמר אל דהוא תחלת שם אלהי', היה צריך לשתוק, וזהו חכה לתוך פיו, שלא היה יכול לגומרו שם אלהים דהוא מדה"ד, ומשום הכי אמר מה אקוב לא קבה אל, אל דייקא, שחכה ניתן לתוך פיו ולא אמר רק אל ודפח"ח וש"י (ועיין בבית המלך הנ"ל באריכות מזה).
ולפ"ז זהו דברי ילקוט הנ"ל, למה לא אמר דבר אל בני ישראל, לזה אמר זהו שה"כ מה אקוב לא קבה אל, והיינו תחלת שם אלהים דהוא אל, דהוא חסד כנ"ל, וא,כ ממילא אין שייך נגעים הללו בפרשה זו לישראל בלבד כי הלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וגם במדה"ד כלול הוא מהרחמים וחסד כדמוכח מפסוק זה מה אקוב לא קבה אל כנ"ל, וכמ"ש ג"כ האב אלמושנינו הנ"ל מה שנראה אצל ישראל שהוא מדה,ד באמת הוא הרחמים כנ"ל באריכות, וא,כ ע"כ צ"ל דבפרשת נגעים הללו מרומזים נמי נגעי א"ה כנ"ל, וא"כ משו"ה שפיר לא נאמר דבר אל בני ישראל, רק כתיב סתמא אדם כי יהיה בעור בשרו כנ"ל, כיון דקאי נמי על העכו"ם כנ"ל.
אך ע"ז קשה הא בקרבנות נמי קאי על א"ה, כדפירש"י בסדר ויקרא בקרבן נדבר מדבר ובאין מן העכו"ם ג"כ כדאיתא ברז"ל, ואפ,ה כתיב דבר אל בני ישרלא אדם כי יקריב, אבל באמת מצינו במקום אחר ברז"ל מכם ולא מן הא"ה, וא,כ קאי הקרבנות דכתיב ביה אדם כי יקריב רק על ישראל, דהא כתיב גביה מכם ולא מן א"ה. וא"כ זהו שסיים הילקוט אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם, והיינו מכם ולא מן האומות, וא"כ שפיר כתיב שם דבר אל בני ישראל, משא"כ הכא כיון דמרמזי הנגעים נמי על נגעי א"ה כנ"ל, מש"ה שפיר לא כתיב דבר אל בני ישראל כנ"ל והבניהו.
כלל הדבר אחינו ב"י, העיקר לבטוח בה' ויקבל הכל מאהבה ובשמחה, כי הכל לטובתו אשר ה' ב"ה עושה עמו, וזהו תכלית הבטחון השלימות כראוי כנ"ל, ומשו"ה נמי צוה ה' ב"ה לעשות סוכה בעת אסיפה מגרון ויקרא, אולי יאמר נא ישראל ח"ו כחי ועוצם ידי עשתה זאת, כי ראה יראה כי רב לו אשר אסף אסיפם בעתים הללו מן השדות והכרמים, לכן צוה לעשות סוכה רמז בזה כי זכור יזכור האדם כי להסתופך בצילו של אל שדי ויוודע לו כי ה' הוא המוריש והמעשיר כמ"ש הקדמונים, כי סוכה בגמטרי' צ"א כשם הווי' ושם אדני, ובזה יזכור האדם תמיד בסכך אשר למעלה ממנו, כד"א דע מה למעלה ממך, ומשו"ה אמרו נמי רז"ל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה כי היא סוככת מלמעלה, ואלו ח"ו יסתור האדם סוכתו ויעלים עיניו ממנו רע כמימריה יתבטל ויהיה כלא היה, וממילא יכיר האדם ויודע כי כל אלה מברכת ה' ב,ה אשר נתן לו.
ובזה אמרתי טעם לחג הסוכות, אשר רבים נתקשו למה בא חג הלזה, בשלמא פסח על גאולת מצרים, שבועות על מתן תורה, אבל סוכות על מה בא. ולפי דבר רז"ל סוכה נגד ענני כבוד, קשה א"F למה לא נעשה זכר למן ובאר, וגם למה דווקא
214
בזמן ההוא נקבע חג זה זכר לענני כבוד, ולא בפסח מיד אחר גאולת מצרים היה זה, ועיין בזה באלשיך ז"ל סדר אמור. ולפי דברינו הנ"ל אמרתי כיון דאז הוא זמן אסיפה עת האסיף מגורן ומיקב ברכת ה', והנה באמת רצון ה' ב,ה להשפיע תמיד שפעת קדושתו וברכתו על ישראל, ובאמת משפיע ומטיב בכל עת עם בריותיו, אך המניעה מצד המקבלים, וכאשר כתב הר"ח בפ"ד בשער היראה בזה יגיע פגם לשמים אם ח"ו יהיה ועצר השמים, באשר הם צריכין לעצור שלא כדרכם ויגיע להם מזה צער, כמשל אדם שהוא נדיב והוא ותרון בממונו שאם יעכבו בידו שלא ליתן יגיע צער לו בלי ספק ע"ש לענינו. וא"כ ממילא ברצות ה' דרכי איש, וכביכול יכול להטיב לו כרצונו, אז משמח כביכול ונהנה מאד אשר נתמלא תשוקתו, כאיש אשר הוא בטבע הנדיבות והוותרנות, אז אם הוא מטיב ומשפיע לזולתו הוא נהנה מאד בהשפעתו לאחרים, כי בזה נתמלא תשוקתו, (ועיין בספר הדרת אליהו דרוש ה' סי' ד' ד"ה והואיל, מ"ש עפ"ז זהו דארז"ל שכר מצוה מצוה, ר"ל השכר אשר מקבל האדם בעשותו מצוה מאת ית"ש, אז בנתינת השכר הזה הוא ית"ש נהנה מאד כי נתמלא תשוקתו להטיב, ובזה האדם המקבל שכר עושה נחת רוח לבוראו כביכול בקבלת השכר הזה, והו אומרו שכר מצוה מצוה, כלומר בנחת רוח הזה מה שאדם עושה לו ית"ש שמקבל שכר מצוה, בנחת הזה הוא עושה מצוה שנית ע"ש.
כלל הדבר שה' ב"ה יש לו שמחה ונחת רוח אם מטיב עם בריותיו כי נתמלא תשוקתו, ומשו"ה נמי בעת האסף הגורן והיקרב ואיכא שפע לישראל בברכת ה' ב"ה, אז עושה שמחה לו כנ"ל, וצוה לעשות חג לחוג לה' כדכתיב בסדר אמור אך בחמשה עשר יום וגו' באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' וגו', את חג ה' דייקא, כי זהו חג ה' אשר חוגו ושמח בו באספכם את תבואת הארץ ונתרבה לכם השפע והברכה אך לזה צוה באותו חג לעשות סוכה היינו כמ"ש הזוהר לישב בצילו דמהימנותא היינו מי שזכה וקידש א"ע לישב בצלו דהימנותא הוא יזכה לשפע וברכה ויגרום שיחוג ה' ב"ה וישמח בו, אבל לא זולתו, כי ח"ו אם אינן עושין רצונו ש"מ אז מקוים ועצר השמים ויש פגם ח"ו לשמים ולא נחת רוח כנ"ל, ומשו,ה באותו העת דווקא שנעשו כבריה חדשה בטהרת עונות מראש השנה עד יום כיפור בעשרת ימי התשובה שהוא עת רצון ויום ראשון של סוכות הוא ראשון לחשבון עונות כדאי' במ"ר סדר אמור מזה קצת, וא"כ מש"ה שפיר משמח ד' ב"ה אז כי לא יהיה המניעה כלל להטיב עם בריותיו כדרכו תמיד, וזה היה עיקר הבריאה להיטב אחריתו, ולהעלות האדם ונשמתו גבוה מעל גבוה כאשר האריכו מזה חכמי אמת. וא"כ שפיר באותו זמן וודקא יש שמחה לפני ה' ב"ה כנ"ל, ומש"ה חווג, וצוה שגם אנו יהיו חוגגים ולשמוח, ויהיה הכל בשמחה וחדוה, אבל בתנאי שישבו בסוכות בצילו דהמנותא כנ"ל, ומשו"ה שפיר נעשה
215
זכר לענני כבוד בעת ההיא דווקא, וגם דווקא זכר לנס זה, כמו שכתוב הנזר הקודש דרמ"ב ע"ג על הא דאיתא במ"ר בראשית שם וז"ל אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורעה לבניך פרש ענן למסך, הרי במדבר, בארץ מנין שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם וגו', וכתב הנזה"ק הנ"ל וז"ל הענין מבואר עפ"י מ"ש בזוהר סדר זו ע,פ והשענו תחת העץ שעץ אילן זה נתלבש בו מדריגה הארת עץ החיםי והיה לו צד הקדושה, ובו הבחין את האורחים הבאים לגבולו אם מהוגנים הם או לא, כי מי שלא היה הגון לא היה האילן פורש ענפיו עליו כ"א כלפי מעלה כי לא היה ראוי להסתופף בצל הקדושה, אבל מי שהיה הגון היה האילן פורש ענפיו עליו להסתופך בצילו צל הדקושה, וכן נודע שכזה ג"כ ישבו ישראל תחת ענני כבוד במדבר, אשר התלבש בהם הארת קדושה העליונה והיה מחופף עליהם צל הקדושה, וכן מצות הסוכה לדורות הוא דוגמא ענני הכבוד לשבת שם תחת צל הקדושה הנקרא צלא דהמנותא, וכמבואר בזוהר אמור ובשאר דוכתי באורך, ובכן הטיבו אשר דברו שבזכות מ"ש אברהם למה"ש והשענו תחת העץ להושיבם תחת צל הקדושה זכו גם בניו לדורות לענני כבוד במצות סוכה אשר גם בהם נסתופפו ג"כ בצל הקדושה וכאמור, ובזה פרע לו מדה כנגד מדה עכ"ל הנזה"ק הנ"ל.
מכלל דבריו שמענו כי עיקר ישיבת הסוכה וענני הכבוד הוא שהיה התלבשות בהם הארת קדושה העליונה והיה מחופף עליהם, וכן מצות סוכה לשבת תחת צל הקדושה הנקרא צלא דהמנותא, וא"כ שפיר כיון דכעת אחר ר"ה ועי"ת וי"כ שנעשו כבריה חדשה בטהרת עונות כנ"ל, ומש"ה שפיר יוכלו לישב בצלא דהמנותא תחת צל הקדושה וכנ"ל, כי זה עיקר החג אשר ה' ב"ה חוגג ושמח עבור שפעתו שפעת קדושה וברכה אשר יוכל להריק על ישראל כנ"ל באריכות.
ובאלה הדברים בארתי מדרש תמוה במ"ר ויקרא פ"ל סי' ב' וז"ל שובע שמחת אל תקרי כן אלא שבע שמחות אלו שבע מצות שבחג, ואלו הן ד' מינין שבלולב, וסוכה וחגיגה ושמחה, אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגיה למה שמחה, א"ר אבין משל לב' שנכנסו לדיין ולית אנן ידעין מאן הוא ניצוח, אלא מאן דנסיב באיין בידו אנן ידעינין דהוא נצחייא, כך ישראל וא"ה באים ומקטרגיים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנא ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידייהו אנן ידעינן דישראל אינון נצוחיא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון עכ"ל. והנה מאד תמוה האיך מתרץ המדרש קושייתו אם שמחה למה חגיגה, (ועיין כבר העיר בזה בעל בינה לעתים דרוש ט"ו, ובספר יפ"ת רוצה לומר חסורי מחסרא במדרש הנ,ל ע,ש). ועוד מדקדק היפ"ת הנ"ל מ"ש וא,ה באים ומקטריגים, קשה מ"ט הקטרוג הזה כנראה שהן עומדים לדין עם ישראל לפני ה' מי ינצח את מי, ומפורש בזה בילקוט (תהילים י"ז) דכתב וא"ה אומרים אנו זכינו ונצחנו בדין
216
כו' וקשה מאחר שדים בר"ה לכל אחד לפי מעשיו מאי ענין דין ישראל עם א"ה, ומהו הניצחון זה של ישראל שהם זוכים במעשיהם, מה לא"ה בזה. ע"ש ביפ"ת הנ"ל.
אבל לפי דברינו הנ"ל יבואר על נכון, וקודם אבאר קושי' שנייה של יפ"ת הנ"ל, מה הדין והניצחון בין א"ה וישראל בר"ה כנ"ל. אלב י"ל עפ"H מה דאי' בנזר הקודש דף שפ"ב על מדרש תנחומא סדר יתרו וז"ל רעיך וריע אביך אל תעזוב, זה הקב"ה כו', וריע אביך אל תעזוב, ואם עזבת תן דעתך בבית ישמעאל ועשו כו' עכ"ל, והוא מחוסר הבנה. אבל עפ"י מה דאי' במ"ר שמות פמ"ד ע"פ זכור לאברהם וגו', אמר משה לפני הקב"ה הם בטלו ראש הדיבור לא יהיה לך ואתה מבטל סופו שנאמר ועושה חסד לאלפים, וכתיב זרע אברהם אוהבי, א"ל וכי אין אתה מזרע בני בניהם, אני הורג את אלו ועושה אותך יותר מהם כו' וקשה לכאורה ממ"נ אי ס"ל דזכות אבות אינו מועיל רק לצדי'י ולא לרשעים א"כ הקושי' מעיקרא ליתא במה שמבטל ועושה חסד לאלפים כיון דרשעים ניהו ואי ס"ל זכות אבות עומד גם לרשעים מאי משני לו שיתן זכות לו לבד, הרי זכות אבות עומד גם לרשעים, וצ"ל פשר דבר דוודאי זכות אבות עומד גם לרשעים, אלא היינו דווקא בדליכא זרע אחר דעדיף מיני' דדאז יש הכרח להתקיים זכות אבות אף ברשעים, אבל היכא דאיכא זרע אחר זרע כשר והגון, טפי ניחא להתקים זכות אבות בצדיקים האוחזים מעשי אבותיהם בידיהם ולא ברשעים, וע"ז אמר למשה והלא הרי את מבני בניהם ונתקיים בך ולא בהם כו', ולפיכך בהיות ישראל עושין רש"מ מתקיים בהם זכות אבות ולא בישמעאל ועשו, ואעפ"י שהיה להם יותר ראוי זכות אבות בהיות להם משפט הבכורה, כי ישמעאל היה בכורו של אברהם ועשו בכורו של יצחק, מ"מ כיון דרשיעי נינהו וזרע יעקב צדיקים, מתקיים בהם יותר זכות אבות אעפ"י שהם צעירי הצאן, וכענין שנאמר ורב יעבוד את ציער, אבל בזמן חורבן בה"מ שגם ישראל קלקלו מעשיהם והרשיעו הרבה, מאז אדרבה נתקיים זכות אבות בישמעאל ועשו שראוי להם יותר בהיות להם משפט הבכורה וישראל לא היה להם מעלה אז מצד מעשיהם, והיינו דדריש בתנחומא רעיך וריע אביך אל תעזוב הוא הקב"ה, שהוא ריע אברהם אביך, כלומר כדי להתקיים בך זכות אבות, אבל אם עזבת להקב"ה לא תעלה על דעתך לומר שתועיל לך זכותו, כי מאז תן דעתך באחיך ישמעאל ועשו שיתקיים בהם זכות אבות כי להם משפט הבכורה וליכא דעדיף מינייהו כדפרישית עכ"ל נזה"ק הנ"ל (ע"ש שמאריך בזה הכלל ועיין לקמן בבית המקדש חדר א' מ"ש בזה). כלל דבריו שמענו שגם לאומות יש שייכות בזכות אבות הבאים מישמעאל ועשו לולי אנחנו ישראל המטיבים מעשיהם ואוחזים מעשי אבותיהם בידיהם מש"ה עדיפי מנייהו ומתקיים בנו זכות אבות ולא באומות כנ"ל. וזה ידוע עיקר תקיעת שופר בר"ה לזכור עקידת של יצחק והיינו זכות אבות, וכן כמה וכמה תפלות אשר נתקנו
217
לזכות זכות אבות, והנה בזה יש דין בא"ה וישראל בר"ה, הישראל אומרים להם ראוי לזכות זכות אבות, והא"ה אומרים להם שייך יותר זכות אבות כי להם משפט הבכורה כנ"ל, אבל בעי"ת וי"כ דישראל חוזרין בתשובה ומטיבין מעשיהם ונמחל להם מעשיהם, וא"כ הם אוחזי' מעשי אבותיהם בידיהם, וא"כ שפיר נתקיים בהם זכות אבות, כי עדיפי מא"ה כנ"ל, ומש"ה שפיר צוה ה' ב"ה ביום ראשון דסוכות ולקחתם ביום ראשון פרי עץ הדר ודרשינן במ"ר ויקרא פ"ל סי' י' זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה כו', כפות תמרים זה יצחק שהי' כפות ועקוד על גבי מזבח, וענף עץ אבות זה יעקב שהי' רחוש בבנים כמו הדס שרחוש בעלים כו' ע"ש. והיינו כיון שנעשו כברי' חדשה בטהרת עונותיהם וכנ"ל, מש"ה שפיר היה מרמז להם מיד כי בהם יתקיים זכות אבות וכנ"ל, או איכא דעדיף נותנין זכות אבות לעדיף טפי. וא"כ כיון שא"ה וישראל מדיינים זה בזה למי שייך זכות אבות כנ"ל, ואנן לא ידעינן מי מנצח, אבל כיון שישראל נוטלין לולביהן ואתרוגין בידיהן ידעינן ישראל נוצחיא כנ"ל פרי עץ הדר זה אברהם כפות תמרים זה יצחק וענף עץ עבות זה יעקב, והבן ונכון הוא.
ולפי דברינו לעיל דעיקר שמחת החג הזה הוא חג ה' ב"ה שחוגג על שנתמלא תשוקתו ונחת רוח שיוכל כביכול להטיב כרצונו בלתי מניעה כנ"ל, וא"כ עיקר השמחה והחג הוא לה', ומש"ה כתיב באספכת תבואת הארץ תחוגו חג ה' כנ"ל באריכות, וכיוצא בזה כתב האלשיך ז"ל בפ' אמור מש" הנקרא חג ה' כי אז נטהרו מעונותיהם ונתקן דבר כבודו כי כשישראל חוטאי' הי' כבודו ית' מתחלל חלילה לפני מלאכי השרת למעלה כי יאמרו הלא אמרנןו לך מה אנוש כי תזכרנו, אבל בשובם אל ה' ונרצו לפניו ית' ונתקן כבודו בזה, ומשו"ה צוה לנו יתברך לחוג חג הסוכות שהו אחג ה' ואנחנו נחוג ונשמח ונעלוז על שמחת חג ה', זהו תוכן דברי האלשיך הנ"ל ע"ש שמאריך בזה. וא"כ עיקר השמחה הוא שאנו חוגגים ושמחים על שמחת חג ה'.
ולפ"ז שפיר מקשה המדרש למה באין תרווייהו, אם חגיגה למה שלמי שמחה ואם שלמי שמחה למה בא חגיגה, כי הלא לא הי' רק דבר אחד מה שנוגע לה' ב"ה כנ"ל, וע" אנו שומחים, וא"כ למה לי תרווייהו. וע"ז משני שפיר משל למלך כו' וא"כ בזה שישראל יוצאין בלולב ואתרוג נתבשר שהם נוצחיא על א"ה, ולהם זכרון זכות אבות, וא"כ שפיר איכא שמחה כפולה מה שנוגע לה' ב"ה, ומה שנוגע לישראל בהנצחון, ונגד זה בא חגיגה לשם חג ה' כנ"ל, ושלמי שמחה על בשורת השמחה של הנצחון, ושפיר מסיים ולפיכך משה מזהיר לישראל ואמר להם ולקחתם לכם ביוםה ראשון, היינו כדי להודיע ולהוודע הבשורה של הניצחון, כי בזה יתוודע להם כי הם נצחו בזכות אבות כנ"ל באריכות והבן.
218
כלל הדבר אחינו ב"י בחג הזה עיקר לקדש א"ע במצות אשר קדשנו ית' שמו ולקיים הכל כראוי מצות סוכה ומצות לולב, אבל לא ח"ו לשם יוהרא כנהוג בעו"ה עיקר לקיחת לולב שהיה לו יד ושם כאחד מן הקצינים, ובבהכ"נ כל אחד אומר הוא ילך בראש, וזהו הקפה שיש בו השחתה בעו"ה, כי מצוה הבאה בעבירה היא, סורו סורו מדרך הרע הזה, דע לפני מי אתה עומד, והוא יתברך יודע ויראה לבב, ויותר טוב לעשות המצוה בשלימות לשם ה' ב"ה, ואז יזכה לישב בצלא דהמנותא תחת צל הקדושה אשר ע"ז אבא מצות סוכה כנ"ל וד ב"ה ישפות עלינו שפעת קדושתו וברכתו, כי הוא הטוב ומטיב בכל עת ובכל רגע, אך המניעה מצד המקבלים כנ"ל, ואף לפעמים אדם זכה ולא ימולא בקשתו ושאלתו אין זה רק באשר ה' ב"ה הוא היודע הטוב אמתי, וכאשר כתב הכ"מ בהל' תפלה בשם הר' מנוח על הא דאמרינן בתפלה והטוב בעיניך עשה, היינו משום דלפעמים מבקש האדם איזה דבר מאל ית', אשר לפי דעת אדם טוב הוא בעיניו, כמו עושר ובנים וכדומה, אבל הקב"ה יודע ידיעה אמיתית, יודע שעושר שמור לרעתו ח"ו, בנים יוצאים לתרבות רעה ח"ו, משו"ה איננו ממלא שאלתו ובקשתו, ומשו"ה אנו מתפללין והטוב בעיניך עשה, דהוא הטוב הגמור ואמיתי ע"ש. (ועיין מ"ש כבר מזה לעיל בבית המלך חדר ב').
ובזה בארתי דברי המשורר (תהילים ל"ז) בטח בה' ועשה טוב וגו' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, גול אל ה' דרכיך ובטח עליו והוא יעשה, ויש לדקדק על אומרו לשון הבטחון ג' פעמי' במלות שונות, הלא בחדא סגי'. אמנם לדברינו הנ"ל יאמר כך, בטח ב'ה ועשה טוב, ר"ל פן תאמר איך ארדוף אחר מצות או ללמוד תורה א"כ במה אפרנס אותי, לה אמר בטח בה' וממילא ועשה טוב, כי ה' ב"ה לא יחסר לחמך וצרכיך, אך לפעמי' תראה שאתה בוטח בה' ב"ה ומצפה לו לעשות שאלתך ובקשתך, ואין אומר ואין דברים לשמוע קול ישועה. לזה אמר זה וודאי והתענג אל ה' ויתן לך משאלות לבך, ר"ל וודאי הבטחון הפשוטה הוא להתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, אך אם לפעמים אינו ממלא משאלותיך ע"כ איעצך גול אל ה' דרכיך, ר"ל כל צרכיך גול אל ה' כפירש"י ע"ש, ור,ל אל תפרוט בפרטי זאת וזאת אני מבקש, כי אז יוכל להיות מה שבעיניך טוב לפניך, ידוע לה' ב"ה כי לא כן הוא, ורעה תחת טובה היא כנ"ל, ומשו"ה גול אל ה' בדרך כלל, ובטח עליו והוא יעשה, ר"ל בזה בטוח אתה, מה שטוב בעיניו הוא וודאי יעשה כנ"ל והטוב בעיניך עשה והבן.
כלל הדבר העיקר לבטוח בה' ב"ה ואל ישום בזהב כסלו, כי מי יודע מה יולד יום, ואף אם שעה משחקת לו, מי יודע היצלח דרכו תמיד, וח"ו תחת מסבות יתהפך כמאמר החכם עשיר ורש נפגשו ה' עושה גם שניהם (משלי ..) ע"ש פירש"י, ואז נודד הוא ללחם איו, ואי' איפוא תקותך, והאיך תסמוך על רוב עשרך, הלא עיניך רואות כמה וכמה עשירים נתלדלו בעת זקנתם, ומהם אף בבחרותם, וברחובות ובשווקים ישוטטו, ואין מאסף אותם הביתה
219
ע"כ אחינו ב"י אל תהיו ח"ו כהבוטחים על חילם, וברוב עשרם יתהללו, לומר בחזקינו לקחנו קרניים, כי על כל אלה יאמרו המושלים הוי המרבה לא לו, ופתאום יקומו נושכיך, ויקוצו מזעזעיך, והיית למשיסות.
ובאלה הדברים בארתי פסוקי (תהילי' מ"ט י"ז) אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו, נפשו בחייו יבורך ויודוך כי תטיב לך, תבוא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור ע"כ, ויש לדקדק, חדא דהוא כפל כי יעשיר כי ירבה, לא ירד לא יקח, גם הוא לשון שלילה כי לא במותו, והכי הוי למימר במותו לא יקח הכל, גם מלת הכל קושי הבנה, דמשמע אבל יקח, והלא במותו לא יקח מאומה, ערום בא וערום ישוב, גם מלך ויודוך כי תטיב לך אין לו דביקות אל הקודם שאמר דנפשו בחייו יבורך, וע"ש פירש"י.
ועפ"י הנ"ל יבוא באורים על נכון, רק מקודם אטה למשל אזני, (משל) לשני בני אדם בעיר אחת, אשר לא היה להם די פרנסתם, ובכל עמלם ויגיעתם לא הגיעו לשום דבר, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, ויהי היום פעם שמע אחד מהם מאחורי פרגוד, יש מדינה אחת ממרחקים אשר במדינה ההיא לא נמצא כלל בגד פשתן, ובאם המצא ימצא להם בגד פשתן, הזהובים זבובים בעיניהם, וכל יקר יתנו בעדו, ומאז והלאה ראה להתאסף ולכנס בגדי פשתן מעט מעט, במועצות נמרצות כפי יכולתו, וכאשר אסף וקיבץ הרבה בגדי פשתן עד שאמר די, הלוך ונסוע באלה מסעי למדינה הנ"ל, ובא בשלום למדינה הנ"ל, ומכר בגדי פשתן הנ"ל, וכאשר פתר לו כן הי', שהי' מרויח הרבה מאד, כי קבל בעד בגדי פשתן שלו זהב וכסף וכל מילי דמטיב, וילך למסעיו לשוב לביתו, ובבואו לביתו ותיהום כל העיר על רוב שלותו, ורוב עשרו ושפעתו. ויהי היום אתרמי פעם אחד שבא השני משני אנשים הנ"ל אל ביתו, וראה את עשרו כי רב הוא, ושאל לו מה יום מיומים, ומאין בא עזרך אשר היית לאיש בהלוך וגדל, ולהשיג כל אלה, וסיפר לו ספורות למו, כל המאורע, שהוליך למדינה ההיא בגדי פשתן, וקיבל עבורם, זהב וכסף וכל שאר מילי דמטיב עד לרוב, ויהי כשמעו דברים האלה, אמר בלבו אם בעד בגדי פשתן נתנו בגדי זהב, על אחת כמה וכמה מה יתנו לי אם אביא לשם זהב וכסף, בוודאי אקבל בעדם אבנים טובות ומרגליות והון יקר בלתי שומא, אמנם לא שם אל לבו ולא ראה וידע, כי זה הוא שקיבל זהב וכסף, היה מחמת יקר המציאות וגודל העדר של בגדי פשתן במדינה זו, אבל זהב, עפרות זהב להם, והנה עבור זה השה האיש הנ"ל כאשר עם לבבו, ולקח כל חפצו בזהב וכסף, ועבר דרך שם למדינה הנ"ל, ובבואו שמה יצאו סחורי המדינה לקראתו וראו משא כבד של סחורות אשר הוא מביא בעגלות, ושאלוהו על דמי ממכרם של סחורתו, ומה הערך אשר מבקש עבורים והשיב אם לא אקבל הדבר היותר טוב
220
במדינתכם לא אוכל למכור סחורתי לכם, כי סחורתי טובת הנאה עד מאד, ונשאו ונתנו עד שברכו על המוגמר, וקנו הסחורה כפי אשר פקד עליהם ולקחו הסחורה לביתם. ויהי היום בא האיש ההוא לתבוע כפי מה שהשוו עמו ליתן לו בעד סחורתו, הדבר היות רטוב במדינה זזו, והלכו סוחרי המדינה הנ"ל ולקחו חתיכת בגד פשתו ונתו לו, והנה כראות דבר זה היה האיש משתאה ומשתומם על המראה הזהת, ושאל מה זה הוא, ואמרו לו כך היה השוואה בינינו ליתן לך דבר היותר טוב במדינתינו, וזה הוא החשוב ביותר מהכל במדינתינו חקור ותמצא כי כנים דברינו. ומעט מזעיר אשר מצוי זה במדינתינו, ורב הערך ביקרות גדול עד מאד של בגדי פשתן וכל חפציך לא ישוו בה. והשיב להם הביטו וראו בטיב סחורתי, כי מלא זהב וכסף, ועתה האיך אקח עבורם בגדי פשתן, כל רואי ילעיגו לי. וכשמעם דברים האלה פתחו וענו ואמרו, עד הנה עדיין לא ידענו טוב סחורתך, כי עדיין לא נפתח השידה והתיבה של סחורתיך, אמנם אם הוא כן זאת העיצה היעוצה לפניך, מהר ברח ותמלט נפשיך מפה, כי בן מות אתה שהיית מורד במלכות, כי כן יסד המלך על כל מדינה ומדינה אשר סרים למשמעתו, בצוואתו צות המלך לבלתי יכניס שום אדם למדנינות שלו כסף וזהב מחוץ למדינה, והמסרב מתחייב בנפשו, והנה האיש ההוא כאשר שמע דבריהם ויחרד האיש וילפת דרכו לנוס מהר ממדינה זו ולא נשאר בידו מכל החסורות שלו, ורק קצת בגד פשתן שהיה בידו בעת בריחתו מסוחרי המדינה הנ"ל זה נשאר בידו, וכך שב לביתו בפחי נפש, ויהי בבואו ליבתו בערום וחוסר כל, כל רואיו ילעיגו, ונמאס בעיני כל, מחמת בזיון שלו, ולא היה לו מנוחה כל הימים, כי השמחה הקודמת נהפך לו עתה לתוגה. (הא לך המשל).
(הנמשל הוא) נשמת אדם אוכלים שם מנהמא דכסופא קודם בואם לעה"ז, ואין בידם לפרנס, ובגלל זה באין לעה"ז בגוף העכור, לעשות טרף לביתם כמבואר בזוהר, והנה בעוה"ז יש כמה וכמה מיני חסורות זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות, ושאר תענוגי עוה",ז ועוד יש סחורות בעוה"ז והם תורה ומצות ומע"ט, והם בגדי הפשתן לבן כמאמר המלאך אל יהושיע כה"ג העברת מעליך עונייך והלבש אותך מחלצות (בזכרי' א'), וכמו דכתיב נמי בקהלת בכל עת יהיהו בגדיך לבנים ואלו הן המצות ומע"ט כנודע. והנה דרך העולם, כל חשוקיהם כסף, ואף שרואים קצת שהם בנעלי' ויושבים ועוסקים בתורה ובמצות, מ"מ לא ילמדון ממעשיהם לפי שרוב צדיקי' עניים הם ומדוי' ביסורין, ומה לו ולצרה הזאת, אבל הצדיקים טעמם ונימוקם עמם באשר כי ידוע להם התורה והמצות חשובים הם מאד בעה"ב, כי שם איננו בנמצא בגדי פשתן אלו, כי היום לעשותם ולא מחר לעשותם, אבל כסף וזהב כלא נחשב, כי אין מלוין לאדם אלא מצות ומע"ט, ומשו"ה כל איש הירא ה', כל חשקו לאסוף בגדי פשתן אשר הם מע"ט כנ"ל, מעט מעט, היום בתורה ומחר במצות, ולמחרתו בתפלה בכוונת הלב וכדומה, עד שהורגל בכולם, ויעלה לו לסכום רב, הן בתורה ובמצות
221
ומע"ט אשר פעל ועשה בחיותו חי על פני האדמה, ואז בבוא פקודתו לשוב לביתו, בית עולמו, הנה הוא לוקח עמו כל הסחורה שלו אשר אסף וקיבץ כל הימים כד"א והלך לפניך צדקיך, ובבואו שמה לעוה"ב הנה נוטל ומקבל בעד בגדי פשתן שהביא, זהב וכסף ועטרותיהם בראשיהם כנודע, אבל לא כן רשעים שהולכים בעוה"ז וכל מחשבתם על קניני הזמנים, ולאסוף ממון, ואף שיודע שצדיק יש לו עוה"ב, אומר בלבו אם הדל השפל הנבזה הזה עני ומדוכא, מכבדין אותו בעוהב, עאכ"ו לאיש כמוני היום, אשר נבחר שמו הטוב מעושר, ואוליך עמי הכסף והזהב אשר לי לעהו"ב, וממילא ואוהבי עשיר רבים, ובוודיא כבד יכבודני בכבוד גדול אד מאד, כי העשיר לפי עשרו, אמנם המעות טעות, וטעות גדול הוא לו, כי שם הזהובים זבובים, וכלא נחשב, וגם צות המלך הוא מלך מהקב"ה לא יועיל הון ביום עברה, ואין מלוין לאדם אלא מצות ומע"ט, ובבוא פקודתו, לא נוטל עמו מכל עשירות שלו, ועמלו שעמל כל ימי חייו, רק חתיכת בגד פשתן לתכריכין כנודע, ובבואו שמה מבוזה בפני כל, וכדאיתא בזוהר כרוזי נפיק דא מארי דמריד בפולחנא דמארי, סורו סורו טמא איקרי, אוי לו ואוי על נפשו, ואפילו נשמת קרובים עומדים מרחוק ואורמים לו ויי לך מה עשית אשר הבאת עלינו בושה וכלימה, אי בן רשע עליך נאמר בין כסיל תקות אמו, ומה עשית למה עכרתנו וגרמת לנו כל הבוז והקלון הזה.
ואלה הדברים אשר דיבר המשורר הנ"ל, רק אקדים מה שפירש האלשיך ז"ל על פסוק (תהילי' קי"א) הון ועושר בביתו, ר"ל ההון ועושר נשאר בביתו, כי לא נוטל עמו כלום בבוא פקודתו וכנ"ל, אבל וצדקתו עומדת לעד אף בעוה"ב, כי אין מלווין לאדם אלא מצות ומע"ט וכנ"ל ע"ש. וזהו שאמר אל תירא כי יעשיר איש, ר"ל מפני העשיר אל תירא כלל ואל תקנא לו, ונתן טעמו באומרו כי ירבה כבוד ביתו, ר"ל מה שהוא מרבה כל ימי חיוו איננו רק כבוד ביותו ולא לכבודו, כי העשירות שלו נשאר בביתו, ולא הולד עמו בבוא פקודתו כנ"ל. וא"ת א"כ למה באמת מייגע העשיר כל ימי היותו על פני האדמה לרדוף אחר ממון לצבור כעפר, לה אמר, הוא טעה בזה כנ"ל. וזזה שאמר כי לא במותו, ר"ל כל זמן שלא הגיע יום מיתתו, הוא בטעותו, לומר, יקח הכל, היינו שיהיה לעולם החוסן וכנ"ל, שאיננו זוכר כלל בזה כי נשאר לבדו, ומשו"ה כל חשוקיה כסף כל היום, אבל באמת לא ירד אחריו כבודו, ר"ל כבודו של עשיר איננו יורד עמו, רק לבוז ולקלון הוא שם כנ"ל בזוהר, רק כי נפשו בחייו יבורך, ר"ל אף אם העשיר מבורך הוא באשר
222
באמת אוהבי עשיר רבים וכולם חולקין לו כבוד, וא"כ הרי רב התועלת של עשירות, לזה אמר כי נפשו בחייו יבורך, ר"ל אף שיברך נפשו בגדולה וכבוד מ"מ אינו רק בחייו בעוה"ז לבד, אבל ויודוך כי תטיב לך, ר"ל אם תיטיב לך במצות ומע"ט כפירש"י לענינו שם, ולא תרדוף אחר ממון, אז יודוך אפי' תבוא עד דור אבותיו, ר"ל אפי' בעוה"ב במקום דור אבותיו גם שם יודוך, ולא בחייך לבד כאשר יבורך העושר בעוה"ז דווקא כנ"ל, גם עד נצח לא יראו אור, ר"ל לא די שתבוא עד דור אבותיו וגם שם יודוך, אלא אפילו עד נצח לא יראו אור, היינו עד מקום בחינת נצח, שלא יראו אור שם אבותיו הנ"ל, אשר מגודל הארתו לא יוכלו לראותו, אף גם שם תבוא, וגם שם יודוך כי תיטיב לך במצות ומע"ט כנ"ל, וא"כ ממילא אל תקנא ואל תירא כי יעשיר איש והבן, (ועיין באלשיך ז"ל מה שפירש לענינו שם על מלת נצח לא יראו אור כיוצא בזה).
כלל הדבר אחינו ב,י אל יסמך האדם בעשרו, כי מעות טעות, היום באות, ומחר נעות, והעושר הניתן לבעליו הוא עיקר למען נסותם אם אעפ"כ יהיה זך ויישר פעלו, (ועיין בזה לעיל בית המלך חדר א'), אבל לא לאמר ח"ו כחי ועוצם ידי עשתה זאת, כמ"ש הכלי חמדה סדר בהר ע"פ הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, דר"ל לא יתהללו כי ה' הוא המוריש והמעשיר, אבל יתהללו וישבחו את עצמם, חילם וכחם ועוצם חריפותם, בהשתדלותם עשתה זאת ולא מה' עכ"ל.
וזהו ביאור אצלי מה שאמר הכחם (משלי ג') אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, דיש לדקדק מלת מבעליו הוא קושי הבנה, גם מה בהיות לאל דפשיטא הוא, באם אין לאל ידו לעשות האיך יתן, ובוודאי צריך למנוע, אמנם עם דברינו הנ"ל יאמר כך, שמזהיר ע"ז שלא יתהלל העשיר בעשרו לאמר כחו ועוצם ידו עשה זאת כנ"ל, רק ה' הוא המוריש והמעשיר, והלך שלמה המלך ע"ה בעקבות אביו אשר הזהיר ע"ז כנ"ל בכלי חמד, ולזה אומרו אל תמנע טוב מבעליו, ר"ל אל תמנע הטוב שהוא לך, במילי דמטיב בכל ענינם, מבעליו של טוב, דהוא הקב"ה אשר הוא בעל הטוב והמטיב, ר"ל מבעל של הטוב, אל תמנע, ולומר בהיות לאל, ר"ל מה שהוא לאל ית', וממנו הוא, ידך לעשות ח"ו , ר"ל אל תאמר כחי ועוצם ידי עשתה זאת, ובזה תמנע הטוב מבעליו, כי באמת ה' הוא המוריש והמעשיר, והוא הבעל של טוב כנ"ל, אבל לא בידך הוא לעשות אם אין ה' ב"ה מסכים והבן.
וזהו נמי בעו"ה היה בעת חורןב מקדשינו, כדכתיב (עמוס ו') מתאב אנכי את גאון יעקב ואת ארמנותיו שאנתי והסגרתי עיר ומלואה, וכתיב בתרי' כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה השמחים ללא דבר, והיינו על גדלותם ועשרם שאינו כלום ולא יתקיים כפירש"י שם, ומחמת מה בא להם מדה זו, מחמת אומרם הלא בחזקינו לקחנו קרניים, ר"ל הקרן והגדולה נטלו בחוזק ובעוצם ידם, אבל לא מה' המוריש והמעשיר כנ"ל.
ואפשר שהו הרמז (בקהלת ה'9 באומרו ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד, ופירש"י שם המתגאים בני ארץ, וזהו ויתרון ארץ, בכל הוא, ר"ל בכל נענשים אפילו ע"י יתוש כמו שמצינו בטיטוס מלך לשדה נעבד, הקב"ה יהיה מלך לציון שהיה לשדה, כדכתיב ציון שדה תחרש, ויפרע מן המחריבים אותה ע"ש, ויש לדקדק הלא עיקר חסר במ"ש בכל הוא קאי על העונשים, ועוד ההמשך קושיא הבנה למה שאמר מלך לשדה נעבד, אם הקודם לפירש"י. אמנם לדבריונ יאמר כך, ויתרון ארץ, ר"ל מה שמתגאי' בני ארץ, זה בא להם מחמת מדה זו, בכל הוא מלך, ר"ל בכל מילי מה דעביד, ובכל עניניו אשר הוא פונה, ובכל מה שעושה אומר בלבו הוא מלך, כמו אני ואפסי עוד, ואין שום מלך אחר המשגיח עלי, וכדכתיב רשע אמר בלבו אלהי' לא תדרוש, ובגלל הדבר הזה גדלה גאוותם מאד מאד, באמרם בכל הטובות אשר יגלגל עליהם כחם ועוצם ידם עשתה זאת, כי זולת זה מי אדון לנו, ובגלל סיבה היא נמי לשדה נעבד, ר"ל גם ציון שדה תחרש ונעשה שדה הי' בשביל העון הזה כנ"ל בעמוס מתאב אנכי את גאון יעקב וארמנותיו שנאתי וגו' כנ"ל והבן.
כלל הדבר לבטוח בה' ב"ה כי הוא המוריש והמעשיר ואל יתגאה העושר בעשרו כי בעון זה היה ציון שדה תחרש כנ"ל, וגם עיכוב הגאולה היא מחמת הגאוה כדאיתא במס' סנהדרין פ' חלק א"ר זעירא אר"ח אין בן דוד בא עד שיכלו גסי רוח מישראל, (ועיין לעיל מזה בחדר א' בבית הזה בסופו), כי מחמת הגאוה אין שלום בינינו כי כל איש משתרר על חבירו מחמת גאותו כנהוג בעו"ה, ומזה נעשה מחלוקת. אבל אם עניו הוא, ואז כולם שאננים יחד, כי אף אם שומע דבר המתנגד לו אינו משיב, כי העיקר האחדות בינינו כדאיתא במ"ר פל"ח סי' ו' וז"ל רבי אורמ גדול השלום שאפי' ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה אומר חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנוא המחלוקות עכ"ל (ע"ש במ"ר בראשית).
ובזה אמרתי כוונת הכתוב ולקחם לכם ביום ראשון, ואיתא במדרש והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות, והיינו עפ"י מה דאיתא עוד במ"ר ויקרא פ"ל סי' י"א וז"ל פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג יש בו טעם וריח אך ישראל יש בהם בני אדם בתורה ובמע"ט, כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה יש בו טעם ואין בו ריח, כך ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מע"ט וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מע"ט ואין בהם תורה, וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו בלא טעם וריח כך ישרלא יש בהם בלא תורה ומע"ט, ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר, אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתכם כך אותו שעה אני מתעלה הה"ד הבונה ביים מעליותיו, ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין באגודה אחת שנאמר ואגודתו על ארץ יסודה, לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון עכ"ל. מכלל דברינו שמענו מצות ארבעה מינין האלה באים לרמז שיהיו כל ישראל באגודה אחת ואז הם מתכפרין אילו על אלו, והקב"ה מתעלה, וכבר נזכר לעיל בזמן שהם באחדות ושלום ביניהם אמר המקום כביכול אינו יכול לשלוט ביניהם אפילו עובדים ע"ז, וא"כ שפיר אמר ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות, ר"ל מה שהרינו מזהיר לכם כעת ליקח ארבעה מינים הללו ולהיות באחדות הוא ראשון לחשבון עונות, כי כל זמן שאנחנו באגודה אחת אז אין חשבון לעונות כלל כי אפילו עצבים אפרים הנח לו ואמר המקום כביכול אינו יכול לשלוט בהם כנ"ל, אבל אם אם אמנם אינם באגודה אחת אז ממילא מתחילין לחשוב העונות ולענוש עליהם והבן כי נכון הוא.
וזהו שאמר נמי (ישעי' מ"ם) ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר ידחיו כי פי ה' דיבר, ויש לדקדק כפל לשונות ונגלה וראו, כל בשר יחדיו, גם מאי כי פי ה' דיבר, והכי יאמר הנביא דבר בלתי פי ה'
עד צריך שיאמר כי פי ה' דיבר. אבל לדברינו הנ"ל דעיקר תלוי באחדות ושלו', כי כל זמן שיש בינינו אחדות השכינה שורה בינינו, וכאשר הראיך מזה העוללות אפרים מאמר כ"ב, והנה העיקר האחדות הוא לעשות מצות ומע"ט, כי בהיותן באגודה אחת אז יוכיחו זא"ז וישמעו אחד על חבירו, וכאשר כבר דיבר שם מזה הע"א הנ"ל. אבל לא ח"ו להיות באגודה אחת להרע בעצת רשעים לחזק המחלוקות או להלשין מלשינות ולקנום ולנטור כנהוג בעו"ה בדור הזה.
עוד אקדים מה דאיתא בסנהדרין פ' חלק אם לא זכו לא יהיה רק אחד מעיר וא' ממשפחה (ועיין מזה לעיל בבית זה חדר א'), וידוע מה שפירש רש"י סדר וירא ע"פ אל תביט אחריך כיון שניצול לוט בזכות אברהם אינו כדאי לראות והוא ניצול ע"ש.
וזהו שאמר ונגלה כבוד ה' היינו שיהיה הארת השכינה בעולם, ואז יהיה כל טוב בעולם, כי באור פני מלך חיים, וגם וראו, ר"ל שיזכו לראות עין בעין, וגם כל בשר, ר"ל שיהי' לכולם יחד ולא א' מעיר ושנים ממשפחה, העיקר לזה יחדיו, ר"ל שיהיו באחדות אחת ובאיזה אחדות, כי פי ה' דיבר, ר"ל לזה יהיה אחדות אשר נוגע לפי ה', והם מצות ומע"ט, כי זה הי' דבר ה' ב"ה כנודע, ואז יזכו כולם ויזכו לראות והבן.
ובאלה הדברים נשים פנינו לבאר מאמר הניצב פתח חדר הלזה, דיש לדקדק למה דווקא בזכות ד' מינים הללו יזכו לארבעה דברי' הנ"ל, גילוי שכינה, ופרעון מעשו, ובנין בה"מ, ומלך המשיח כנ"K במדרש. אבל לדברינו הנ"ל ניחא, כי כבר נזכר לעיל כי העיקר הוא האחדות, וע"ז באו די' מינין הללו המרמזים לישראל שיהיהו בשר ובאגודה אחת כנ"ל במ,ר, והנה משו"ה מנענעין הלולב ששה פעמים למעלה ולמטה ומד' רוחות, להורות בזה בזמן שהקשר עמיץ כולם יחד אז הם מושלים מעלה ומטה ומד' רוחות, כי כל הנמצאות יש להם קיום בזכות ישראל, וכל הטובות באו לעולם בשביל ישראל כדאי' במ"ר פ' ס"ו סי' ב' בבראשית רבה ע"ש. והכל תלוי באחדות, כי השפע בא ממדריגת הטוב, ושם הוא אחדות במדרגתן שהם כלולים זה מזה באהבה ובאחוה, אבל מדריגת הרע הוא עלמא דפרודא שאין קישור ואחדות במדרגתן, וכענין שנאמר יתפרדו כל פועלי און, (ועיין מזה בנזר הקודש בשם חכמי אמת דף קפ"ב ע"א באריכות, ומשו"ה דור הפלגה רצו להמשיך הפשע אלהים ממדריגת הטוב אל מדריגת הרע שלהם היה דברים אחדים היינו אחדות ביניהם, ומשו"ה ויפץ אותם ה' לבטל מהם מדריגת האחדות ע"ש היטב בנזה"ק הנ"ל). והנה עיקר הוא לבטל שור הרע, כי אז נתבטלו החיצונים ושרי א"ה האחוזים בשורש הרע, (וכאשר הארכתי מזה בבית משתה חדר א' וחדר ב', ותקחנו משם לכאן). והנה ע"י האחדות מתגבר על שורש הרע שורש מדריגת הטוב כנ"ל, ועי" בא השפע לעולם. וזהו שאמר בזכות ולקחתם לכם ראשון, היינו שיהיה באגודה אחת אז אני נגלה לכם ראשון, והיינו כנ"ל ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו, שיהיה אחדות כנ"ל, וגם פורע לכם מעשו כי ע"י האחדות יתגבר מדריגת הטוב ויבוטל שורש רע, וממילא יבוטל שרי האומות כנ"ל, וגם בונה לכם בה"מ כי משום הורד השפע לעולם כנודע, כי הוא מתכוון נגד בה"מ שלמעלה והיינו נמי ע"י האחדות שיתגבר מדריגת הטוב יורק השפע עד בלי די כנ"ל, וגם אביא מלך המשיח כד"א ויהי בישורון מלך, ר"ל מתי יהיה מלך בישראל בהתאסף ראשי עם יחד (ועיין מזה כמה פעמים בעוללות אפרים). ואת כל אלה תזכו מחמת האחדות והשלום שיהיה ביניכם אשר ע"ז באו ד' מינין הללו כנ"ל במ"ר להיות ישראל באגודה אחת כנ"ל והבן.
כלל הדבר אחינו ב"י העיקר בחג הלזה להיות שמח וטוב לב במצות ה' ב"ה אשר צונו, ואשר על ידם נזכה לישב בצלא דהמנותא, כמו ע"י ישיבת סוכה כנ"ל באריכות וגם יסתופף בצל אל שדי תמיד, ויבטח בו כי הוא המוריש והמעשיר, ויסיר ממנו הגאוה ולא ישתרר זע"ז, רק הכל יחד בהשקט ונחת וקשר אמיץ ביניהם, וע"ז באו הד' מינין כנ"ל, ואז נזכה לגילוי השכינה ולבנין בה"מ ומלך המשיח במהרה בימינו אמן.
בית מועד חדר ג'
דרוש לחג האסיף. לבלתי יהיה מאסף. זהב וכסף. רק לשום בה' בטחונו. ואז ימלא רצונו. ה' אלהינו.
במדרש רבה ויקרא פרשה ל' סי' ט"ו וז"ל, ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר בזכות ולקחתם לכם ביום הראשון, הרי אני נגלה לכם ראשון, ופורע לכם מן הראשון, זה עשו דכתיב ביה ויצא ראשון, ובונה לכם ראשון זה בית המקדש דכתיב ביה כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשינו, ומביא לכם ראשון זה מלך המשיח דכתיב ביה ראשון לציון הנה הנם ולירושלים מבשר אתן עכ"ל (וכן הוא במדרש רבה בראשית פרשה ס"ג' סי' י').
טוב לחסות בה' מבטוח באדם, וע"ז בא מצות סוכה לרמז לחסות בצל אל שדי, כי הוא צל המגין, כדכתיב ה' שמורך ה' צלך, ומשום הכי כתב בעל עקידה סוכה שחמתה מרובה מצילתה פסולה, ר"ל מי שבטחונו הוא בקניני הזמנים המתיחסים לשמש בו בוטח יותר ממה שהוא בטוח ולן בצל אל שדי, אז היא פסולה ע"ש פ' אמור, וכן רוב מחברים כתב כי הסוכה רומז לחסות ולישב בצל אל שדי, ואמרתי שזהו הרמז במתני' בפ"א דסוכה משנה ח' החוטט בגדיש לעשות בו סוכה אינה סוכה, ר"ל מי שעושה סוכה שלו בגדיש אשר צבר כעפר שאר ויש לו רב תבוואת לאכול ובזה משים בחונו וסכך שלו, זה האינה סוכה, כד"א הבוטחים על חילם וגו', רק עיקר הסוכה מי שבא לסכך ולישב בצל אל שדי ויודע ומכיר ה' הוא המוריש ומעשיר, כי הבוטח בה' ב"ה הוא שקטן ושאנן תמיד, והוא תמיד בשמחה בכל אשר יחננו ה' ב"ה אם רב או מעט, כי ה' ב"ה הוא הטוב והמטיב וברצונו להטיב תמיד עם בני האדם וממנו לא יבצר אך ורק המניעה מהמקבלים כנודע, וזה שבוטח בה' ב"ה יודע ומכיר כי החסרון ממנו ולא מאתו יתברך, ולפעמים מענשו בע"ה כדי למרק עונותיו ולשלם שכרו משלם בעה"ב. וכדאמרינן בברכות פ"ט מעשה בהלל הזקן שהי' בא בדרך ושמע קול צווח הואמר מובטח אני שאין זה בתוך ביתי, עליו הכתוב אומר משמועה רעה לא ירא נכון לבו בטוח בה', ופירשו המפורשים דמ"ש הלל מובטח אני שיאן זה בתוך ביתי, לאו למימריה שהתייאש עצמו מן הפורעניות בהיותו סומך על צדקתו, כי זה נראה כחטר גאוה ח"ו, והלל היה עניו גמור כמבואר בכמה דוכתי, אלא ה"ט לפי שוהא למד אורחות מוסר לבני ביתו שבבוא עליהם איזה צרה לא ירימו קול בקריאת תגר ולא יצווחו בקול בכי, אלא יקבלו עליהם הדבר באהבה ובשמחה להיות לבם בטוח בה', כי גם הרעה היא מעין הטובה לעושי רצונו למרק עונם בעוה"ז שהוא לתכלית הטובה באחריתם לעוה"ב, או עוד בעוה"ז וכדאמרינן כל מה דעביד רחמנא לטב עביד, והיינו דכתיב משמועה רעה לא ירא לפי שנכון לבו בטוח בה', שעושה לו רעה מעין הטובה להטיבו באחריתו, ולפיכך אינו מתפחד ומתירא מן הרעה אלא אדרבה מקבל הרעה באהבה ובשמחה, ומי שמגיע למדריגה זו הוא נשלם במדריגת הבטחון בתכלית השלימות כראוי עכ"ל. (עיין בזה בספר נזר הקודש דרפ"ח ע"ב). מכלל דבריו שמענו כי זה הוא עיקר הבטחון בה' ב"ה שהכל ממנו לטובה.
ובזה הבנתי דברי ירמיה ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו, והנה כפל הוא, ועוד מדקדק בספר בינה לעתים דרוש י"ד בסופו דה"ל למימר והיה בה' מבטחו, וחסר הב' ע"ש. אבל לדברינו הנ"ל דעיקר הבטחון בשלימות הוא אם יאמר נא ישראל הכל לטבוה, וגם רעה מעין הטובה היא כנ"ל, וכיוצא כתבתי לעיל בבית המלך חדר א' בשם הרב משה אלמושינינו ע"פ בתהילים ד' אלהי שועתי אליך ותרפאיני, היינו שכל מה שה' ב"ה עושה עם האדם הוא הכל עפ"י החסד והרחמים כי ע"י יסורין ממרקין לו עונותיו, וזהו ה' אלהי, ר"ל ה' היינו מדה"ר הוא אלהי היינו מדה"ד כנודע, והוא זהו מה שנראה בעיני שמדה"ד הוא באמת הוא מדה"ר, והדר מפרש באומרו שועתי אליך, ר"ל במה שעשיתי ששועתי אליך ע"י יסורין, ותרפאיני, ר"ל בזה רפאתני, דבמה שהבאתני
211
לידי שוועה וצעקה זאת עצמה היתה רפואה. נמצא במה שייסרתני היתה סבה שנתרפאתי ורחמת עלי. כלל דברינו הכל מה שה' עושה הוא לטובה עפ"י החסד והרחמים, וזהו אורו ברוך הגבר אשר יבטח בה', ומה הוא הבטחון בה', אשר ברוך הוא, לזה מסיים והיה ה' מבטחו, ר"ל זה בטחון שלו תמיד, והיה ה', ר"ל אף שכעת בעינו רעה היא, והוא כפי עפ"י מדה"ד, אומר והיה ה', היינו מדת הרחמים, כי שעושה לו רעה מעין הטובה להטיב אחריתו, וזהו הבטחון השלימות כראוי כנ"ל בנזה"ק הנ", והיה ה' דייקא דהוא מדה"ר כנ"ל והבן.
ובזה בארתי מ"ר ויקרא פט"ו סי' ד' וז"ל כיון ששמעו ישראל פ' נגעים נתייראו אמר להם משה אל תתייראו אלו לא"ה אבל אתם לאכול ולשתות לשמוח שנאמר רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו עכ"ל, והנה במדרש הלזה צווחו כבר קמאי דקמאי באיזה ענין נתייראו, ולמה לא נתיירוא מכל עונשין שבתורה כמו חייבי מיתות ב"ד וחייבתי כריתות ומיתה ב"ש, וכדומיהן. גם מה השיב להם משה אלו לא"ה, והלא כל התורה כול לגבי ישראל נאמר, ובפרט פרשת נגעים הטומאה והטהרה אין להם עסק אלא עם ישראל, ועוד יש לדקדק מאי דייק כששמעו פ' נגעים כו', הוי סגי באומרו ששמעו נגעים ומאי פ' נגעים. ולפי דבריונ הנ"ל יבואר בעז"ה, אשר מקודם נבאר הפסוק שהביא המדרש הנ"ל רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנהו, הלא באמת אנו רואין להיפך כי צדיקים כמה וכמה אשר הם מעונים ומדורכים ביסורין, ולא כן רשעים. וא"כ האיך אמר מלתא פסיקתא רבים מכאובים לרשע, אבל לדברינו הנ"ל דכל מה שהקב"ה עושה הוא עפ,י החסד והרחמים כדי למרק לו עונותיו, וא"כ אין זה מכאוב כלל, אדרבה רפואה למכאוביו אשר בעו"ה הנשמה נכאב ונאלח מרוב פשעיו, ומשו"ה שולח לו יסורין למרק עונותיו בעוה"ז כנ"ל. וכ"ז אצל ישראל אשר אינם רשעים גמורים, אבל אצל רשעים גמורים שהם מהפכים מדה"ר למדה"ד וא"כ אל רשעים כאלה ליכא צד רחמים וחנינה כלל ושפיר אם מכאובים באים עליהם הוי מכאובים גמורים בליתי רפואה, כי כבר נתמלא סאתם כנודע, וזהו אומרו רבים מכאובים לרשע, מכאובים דייקא, כי אצל הרשע הגמור הוי מכאובים ממש כנ"ל, אבל והבוטח בה' חסד יסובבנהו, ר"ל אף אם בא לו איזה מכאוב אין זה מכאוב כלל רק חסד אל עליו חופף למרק אשמתו ולהטיב אחריתו כנ"ל והבן.
והנה המפורשים דקדקו בפרשת נגעים קחשיב נגעי אדם נגעי אדם והדר נגעי בגדים והדר נגעי בתים, הא אין בעל רחמים פוגע בנפשות חלה ע"ש. אבל י"ל דבנעים האלה בפרשה זו מרומז נמי נגעי א"ה, ואצל הא"ה הוא עפ"י מדה"ד הגמור בלתי רחמים כלל, וא"כ לק"מ הא אין בעל רחמים פוגע בנפשות תחלה, ז"א בעל הרחמים דייקא, משא"כ בא"ה ליכא רחמים כי הם מהפכין מדה" למדה"ד כנ"ל. (וכמה ימים אחר כתבי זאת מצאתי דאתי לידי ספר תפארת הגרשוני, וראיתי שהביא בסדר מצורע בשם המדרש סברה הנ"ל, וז"ל אמר הקב"ה לישראל ראו מה בין בניכם לבין א,ה, כשהם חוטאים אני הופך עליהם את הדין שנאמר הפך עליהם את דינם ואני נוגע בתחלה בגופם שנאמר וינגע את פרעה כו' ואת ביתו, ולכם אין אני נוגע אלא תחלה בבתים ואם אין אתם חוזרים בו אני נוגע בנפשות ונתתי נגע צרעת בארץ אחוזתכם עכ"ל, ושמחתי מאד כי ת"ל כוונתי אל האמת).
ולפ"ז מבואר היטב המדרש הנ"ל, כיון ששמעו ישראל פרשת נגעים, פרשת נגעים דייקא, דמסדר תחלה נגעי אדם ואח"כ נגעי בתים, ומחמת זה היו מתייראים, דוודאי בכל עונשים היו אומרים כן ראוי להיות עונש, כי בזה איכא כפרה לו על עון אשר חטא, וכן היו סוברים בנגעים כי הם יסורין למרק עונותיו או יסורין של אהבה, וממילא הוא חסד אל כנ"ל, משא"כ כשראו פרשת נגעים והיה קשה להם הא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, א"ו צ"ל אצל הנגעים הוא עפ"י מדה"ד הגמור ואין בו שום בחינת הרחמים וחסד, ומשו"ה שפיר היו מתיראים כי הוא עונש הקשה מכולן, דבכל עונשים הוא חסד אל כל היום כנ"ל. לזה שפיר השיב להם משה הללו לא"ה, הללו דייקא, ור"ל מה שהללו נגעים רומזים על הדין הגמור הוא לא"ה כנ"ל, אבל אתם לאכול ולשתות ולשמוח ר"ל כמ"ש בידי משה במדרש הנ,ל כי ע"י יסורים אוכלים בעוה"ז ושכר מצותיו נשאר בעה"ב ע"ש, והיינו יסורין של אהבה כנ"ל, או כמ"ש הרב אלמושנינו הנ"ל ע"פ בערב ילין בכי ולבוקר רינה, היינו לפי דרכו הנ"ל, וזה כי בערב בעת סובלי האדם היסורין, האדם ילין בכי כי יתעצב בהם מעט, אמםנ אחר זריחת שמש שלמותו, יבין חסד אל כל היום ע"ש, וא"כ זהו אומרו נמי במדרש לאכול ולשתות ולשמוח, היינו אחר כשרון שלמותו ע"י יסורין יהיה בשמחה כנ"ל, ולבקר רינה, ולזה שפיר מסיים המדרש הנ"ל שנאמר רבים מכאובים לרשע, ר"ל אצל רשעים הוי מכאובים כנ"ל, אבל והבוטח בה' חסד יסובבנהו כי אם אף שבאים עליו נגעים ויסורין חופף עליו וחסד אל כל היום בזה כנ"ל באריכות והבן.
ובזה בארתי נמי מדרש ילקוט סדר תזריע וז"ל, אדם כי יהיה בעור בשרו, ומה אינו אומר, דבר אל בני ישראל כמו שכתוב בכל הפסוקים, זהו שאמר הכתוב מה אקוב לא קבה אל, אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם עכ"ל. ולכאורה הוא תמוה מ"ש זש"ה מה אקוב וגו', מה שייכות יש זה להא דאמר לעיל למה אינו אומר דבר אל בני ישראל, ואי משום דהוי כמו קללה ח"ו דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו, א"כ מאי האי דמסיים אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב וכו', וה"ל לסיים אבל בקרבנות כתיב דבר אל בני ישראל, הא מעיקרא הקושיא כך היה. גם למה פרט הקרבנות דווקא הכא. אמנם לדברינו הנ"ל יבואר על נכון, דכבר כתבנו לעיל משו"ה הכא בפ' נגעים נקיט ברישא אדם כי יהיה בעור בשרו, והדר נגעי בגדים והדר נגעים בתים, באר בזה רומזים ג"כ נגעי א"ה, ובא"ה הפך עליהם את דינם, משא"כ בישראל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה כנ"ל, דאצל ישראל אף מדה"ד כלול ברחמים כנ"ל דחסד אל כל היום. תו אקדים
213
מה שכתבתי כבר לעיל בבית המלך בחדר א' בשם החסיד המקובל מהר"ש אסטפליר ע"פ מה אקוב לא קבה אל, ואיתא במדרש חכה ניתן לתוך פיו, והיינו כי שם אלהים הוא מדה"ד, אבל כלול הוא במדה"ר, כי תחלת אותיות אלהי' הוא אל דהוא חסד, והנה בלעם הרשע היה רוצה לבוא עליהם במדה"ד, ורצה להזכיר שם אלהים, אבל חכה ניתן לתוך פיו, כשהתיל לדבר ואמר אל דהוא תחלת שם אלהי', היה צריך לשתוק, וזהו חכה לתוך פיו, שלא היה יכול לגומרו שם אלהים דהוא מדה"ד, ומשום הכי אמר מה אקוב לא קבה אל, אל דייקא, שחכה ניתן לתוך פיו ולא אמר רק אל ודפח"ח וש"י (ועיין בבית המלך הנ"ל באריכות מזה).
ולפ"ז זהו דברי ילקוט הנ"ל, למה לא אמר דבר אל בני ישראל, לזה אמר זהו שה"כ מה אקוב לא קבה אל, והיינו תחלת שם אלהים דהוא אל, דהוא חסד כנ"ל, וא,כ ממילא אין שייך נגעים הללו בפרשה זו לישראל בלבד כי הלא אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה, וגם במדה"ד כלול הוא מהרחמים וחסד כדמוכח מפסוק זה מה אקוב לא קבה אל כנ"ל, וכמ"ש ג"כ האב אלמושנינו הנ"ל מה שנראה אצל ישראל שהוא מדה,ד באמת הוא הרחמים כנ"ל באריכות, וא,כ ע"כ צ"ל דבפרשת נגעים הללו מרומזים נמי נגעי א"ה כנ"ל, וא"כ משו"ה שפיר לא נאמר דבר אל בני ישראל, רק כתיב סתמא אדם כי יהיה בעור בשרו כנ"ל, כיון דקאי נמי על העכו"ם כנ"ל.
אך ע"ז קשה הא בקרבנות נמי קאי על א"ה, כדפירש"י בסדר ויקרא בקרבן נדבר מדבר ובאין מן העכו"ם ג"כ כדאיתא ברז"ל, ואפ,ה כתיב דבר אל בני ישרלא אדם כי יקריב, אבל באמת מצינו במקום אחר ברז"ל מכם ולא מן הא"ה, וא,כ קאי הקרבנות דכתיב ביה אדם כי יקריב רק על ישראל, דהא כתיב גביה מכם ולא מן א"ה. וא"כ זהו שסיים הילקוט אבל בקרבנות כתיב אדם כי יקריב מכם, והיינו מכם ולא מן האומות, וא"כ שפיר כתיב שם דבר אל בני ישראל, משא"כ הכא כיון דמרמזי הנגעים נמי על נגעי א"ה כנ"ל, מש"ה שפיר לא כתיב דבר אל בני ישראל כנ"ל והבניהו.
כלל הדבר אחינו ב"י, העיקר לבטוח בה' ויקבל הכל מאהבה ובשמחה, כי הכל לטובתו אשר ה' ב"ה עושה עמו, וזהו תכלית הבטחון השלימות כראוי כנ"ל, ומשו"ה נמי צוה ה' ב"ה לעשות סוכה בעת אסיפה מגרון ויקרא, אולי יאמר נא ישראל ח"ו כחי ועוצם ידי עשתה זאת, כי ראה יראה כי רב לו אשר אסף אסיפם בעתים הללו מן השדות והכרמים, לכן צוה לעשות סוכה רמז בזה כי זכור יזכור האדם כי להסתופך בצילו של אל שדי ויוודע לו כי ה' הוא המוריש והמעשיר כמ"ש הקדמונים, כי סוכה בגמטרי' צ"א כשם הווי' ושם אדני, ובזה יזכור האדם תמיד בסכך אשר למעלה ממנו, כד"א דע מה למעלה ממך, ומשו"ה אמרו נמי רז"ל ההולך בקומה זקופה כאלו דוחק רגלי השכינה כי היא סוככת מלמעלה, ואלו ח"ו יסתור האדם סוכתו ויעלים עיניו ממנו רע כמימריה יתבטל ויהיה כלא היה, וממילא יכיר האדם ויודע כי כל אלה מברכת ה' ב,ה אשר נתן לו.
ובזה אמרתי טעם לחג הסוכות, אשר רבים נתקשו למה בא חג הלזה, בשלמא פסח על גאולת מצרים, שבועות על מתן תורה, אבל סוכות על מה בא. ולפי דבר רז"ל סוכה נגד ענני כבוד, קשה א"F למה לא נעשה זכר למן ובאר, וגם למה דווקא
214
בזמן ההוא נקבע חג זה זכר לענני כבוד, ולא בפסח מיד אחר גאולת מצרים היה זה, ועיין בזה באלשיך ז"ל סדר אמור. ולפי דברינו הנ"ל אמרתי כיון דאז הוא זמן אסיפה עת האסיף מגורן ומיקב ברכת ה', והנה באמת רצון ה' ב,ה להשפיע תמיד שפעת קדושתו וברכתו על ישראל, ובאמת משפיע ומטיב בכל עת עם בריותיו, אך המניעה מצד המקבלים, וכאשר כתב הר"ח בפ"ד בשער היראה בזה יגיע פגם לשמים אם ח"ו יהיה ועצר השמים, באשר הם צריכין לעצור שלא כדרכם ויגיע להם מזה צער, כמשל אדם שהוא נדיב והוא ותרון בממונו שאם יעכבו בידו שלא ליתן יגיע צער לו בלי ספק ע"ש לענינו. וא"כ ממילא ברצות ה' דרכי איש, וכביכול יכול להטיב לו כרצונו, אז משמח כביכול ונהנה מאד אשר נתמלא תשוקתו, כאיש אשר הוא בטבע הנדיבות והוותרנות, אז אם הוא מטיב ומשפיע לזולתו הוא נהנה מאד בהשפעתו לאחרים, כי בזה נתמלא תשוקתו, (ועיין בספר הדרת אליהו דרוש ה' סי' ד' ד"ה והואיל, מ"ש עפ"ז זהו דארז"ל שכר מצוה מצוה, ר"ל השכר אשר מקבל האדם בעשותו מצוה מאת ית"ש, אז בנתינת השכר הזה הוא ית"ש נהנה מאד כי נתמלא תשוקתו להטיב, ובזה האדם המקבל שכר עושה נחת רוח לבוראו כביכול בקבלת השכר הזה, והו אומרו שכר מצוה מצוה, כלומר בנחת רוח הזה מה שאדם עושה לו ית"ש שמקבל שכר מצוה, בנחת הזה הוא עושה מצוה שנית ע"ש.
כלל הדבר שה' ב"ה יש לו שמחה ונחת רוח אם מטיב עם בריותיו כי נתמלא תשוקתו, ומשו"ה נמי בעת האסף הגורן והיקרב ואיכא שפע לישראל בברכת ה' ב"ה, אז עושה שמחה לו כנ"ל, וצוה לעשות חג לחוג לה' כדכתיב בסדר אמור אך בחמשה עשר יום וגו' באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' וגו', את חג ה' דייקא, כי זהו חג ה' אשר חוגו ושמח בו באספכם את תבואת הארץ ונתרבה לכם השפע והברכה אך לזה צוה באותו חג לעשות סוכה היינו כמ"ש הזוהר לישב בצילו דמהימנותא היינו מי שזכה וקידש א"ע לישב בצלו דהימנותא הוא יזכה לשפע וברכה ויגרום שיחוג ה' ב"ה וישמח בו, אבל לא זולתו, כי ח"ו אם אינן עושין רצונו ש"מ אז מקוים ועצר השמים ויש פגם ח"ו לשמים ולא נחת רוח כנ"ל, ומשו,ה באותו העת דווקא שנעשו כבריה חדשה בטהרת עונות מראש השנה עד יום כיפור בעשרת ימי התשובה שהוא עת רצון ויום ראשון של סוכות הוא ראשון לחשבון עונות כדאי' במ"ר סדר אמור מזה קצת, וא"כ מש"ה שפיר משמח ד' ב"ה אז כי לא יהיה המניעה כלל להטיב עם בריותיו כדרכו תמיד, וזה היה עיקר הבריאה להיטב אחריתו, ולהעלות האדם ונשמתו גבוה מעל גבוה כאשר האריכו מזה חכמי אמת. וא"כ שפיר באותו זמן וודקא יש שמחה לפני ה' ב"ה כנ"ל, ומש"ה חווג, וצוה שגם אנו יהיו חוגגים ולשמוח, ויהיה הכל בשמחה וחדוה, אבל בתנאי שישבו בסוכות בצילו דהמנותא כנ"ל, ומשו"ה שפיר נעשה
215
זכר לענני כבוד בעת ההיא דווקא, וגם דווקא זכר לנס זה, כמו שכתוב הנזר הקודש דרמ"ב ע"ג על הא דאיתא במ"ר בראשית שם וז"ל אתה אמרת והשענו תחת העץ חייך שאני פורעה לבניך פרש ענן למסך, הרי במדבר, בארץ מנין שנאמר וסוכה תהיה לצל יומם וגו', וכתב הנזה"ק הנ"ל וז"ל הענין מבואר עפ"י מ"ש בזוהר סדר זו ע,פ והשענו תחת העץ שעץ אילן זה נתלבש בו מדריגה הארת עץ החיםי והיה לו צד הקדושה, ובו הבחין את האורחים הבאים לגבולו אם מהוגנים הם או לא, כי מי שלא היה הגון לא היה האילן פורש ענפיו עליו כ"א כלפי מעלה כי לא היה ראוי להסתופף בצל הקדושה, אבל מי שהיה הגון היה האילן פורש ענפיו עליו להסתופך בצילו צל הדקושה, וכן נודע שכזה ג"כ ישבו ישראל תחת ענני כבוד במדבר, אשר התלבש בהם הארת קדושה העליונה והיה מחופף עליהם צל הקדושה, וכן מצות הסוכה לדורות הוא דוגמא ענני הכבוד לשבת שם תחת צל הקדושה הנקרא צלא דהמנותא, וכמבואר בזוהר אמור ובשאר דוכתי באורך, ובכן הטיבו אשר דברו שבזכות מ"ש אברהם למה"ש והשענו תחת העץ להושיבם תחת צל הקדושה זכו גם בניו לדורות לענני כבוד במצות סוכה אשר גם בהם נסתופפו ג"כ בצל הקדושה וכאמור, ובזה פרע לו מדה כנגד מדה עכ"ל הנזה"ק הנ"ל.
מכלל דבריו שמענו כי עיקר ישיבת הסוכה וענני הכבוד הוא שהיה התלבשות בהם הארת קדושה העליונה והיה מחופף עליהם, וכן מצות סוכה לשבת תחת צל הקדושה הנקרא צלא דהמנותא, וא"כ שפיר כיון דכעת אחר ר"ה ועי"ת וי"כ שנעשו כבריה חדשה בטהרת עונות כנ"ל, ומש"ה שפיר יוכלו לישב בצלא דהמנותא תחת צל הקדושה וכנ"ל, כי זה עיקר החג אשר ה' ב"ה חוגג ושמח עבור שפעתו שפעת קדושה וברכה אשר יוכל להריק על ישראל כנ"ל באריכות.
ובאלה הדברים בארתי מדרש תמוה במ"ר ויקרא פ"ל סי' ב' וז"ל שובע שמחת אל תקרי כן אלא שבע שמחות אלו שבע מצות שבחג, ואלו הן ד' מינין שבלולב, וסוכה וחגיגה ושמחה, אם שמחה למה חגיגה ואם חגיגיה למה שמחה, א"ר אבין משל לב' שנכנסו לדיין ולית אנן ידעין מאן הוא ניצוח, אלא מאן דנסיב באיין בידו אנן ידעינין דהוא נצחייא, כך ישראל וא"ה באים ומקטרגיים לפני הקב"ה בר"ה ולית אנא ידעין מאן נצח, אלא במה שישראל יוצאין מלפני הקב"ה ולולביהן ואתרוגיהן בידייהו אנן ידעינן דישראל אינון נצוחיא, לפיכך משה מזהיר לישראל ואומר להם ולקחתם לכם ביום הראשון עכ"ל. והנה מאד תמוה האיך מתרץ המדרש קושייתו אם שמחה למה חגיגה, (ועיין כבר העיר בזה בעל בינה לעתים דרוש ט"ו, ובספר יפ"ת רוצה לומר חסורי מחסרא במדרש הנ,ל ע,ש). ועוד מדקדק היפ"ת הנ"ל מ"ש וא,ה באים ומקטריגים, קשה מ"ט הקטרוג הזה כנראה שהן עומדים לדין עם ישראל לפני ה' מי ינצח את מי, ומפורש בזה בילקוט (תהילים י"ז) דכתב וא"ה אומרים אנו זכינו ונצחנו בדין
216
כו' וקשה מאחר שדים בר"ה לכל אחד לפי מעשיו מאי ענין דין ישראל עם א"ה, ומהו הניצחון זה של ישראל שהם זוכים במעשיהם, מה לא"ה בזה. ע"ש ביפ"ת הנ"ל.
אבל לפי דברינו הנ"ל יבואר על נכון, וקודם אבאר קושי' שנייה של יפ"ת הנ"ל, מה הדין והניצחון בין א"ה וישראל בר"ה כנ"ל. אלב י"ל עפ"H מה דאי' בנזר הקודש דף שפ"ב על מדרש תנחומא סדר יתרו וז"ל רעיך וריע אביך אל תעזוב, זה הקב"ה כו', וריע אביך אל תעזוב, ואם עזבת תן דעתך בבית ישמעאל ועשו כו' עכ"ל, והוא מחוסר הבנה. אבל עפ"י מה דאי' במ"ר שמות פמ"ד ע"פ זכור לאברהם וגו', אמר משה לפני הקב"ה הם בטלו ראש הדיבור לא יהיה לך ואתה מבטל סופו שנאמר ועושה חסד לאלפים, וכתיב זרע אברהם אוהבי, א"ל וכי אין אתה מזרע בני בניהם, אני הורג את אלו ועושה אותך יותר מהם כו' וקשה לכאורה ממ"נ אי ס"ל דזכות אבות אינו מועיל רק לצדי'י ולא לרשעים א"כ הקושי' מעיקרא ליתא במה שמבטל ועושה חסד לאלפים כיון דרשעים ניהו ואי ס"ל זכות אבות עומד גם לרשעים מאי משני לו שיתן זכות לו לבד, הרי זכות אבות עומד גם לרשעים, וצ"ל פשר דבר דוודאי זכות אבות עומד גם לרשעים, אלא היינו דווקא בדליכא זרע אחר דעדיף מיני' דדאז יש הכרח להתקיים זכות אבות אף ברשעים, אבל היכא דאיכא זרע אחר זרע כשר והגון, טפי ניחא להתקים זכות אבות בצדיקים האוחזים מעשי אבותיהם בידיהם ולא ברשעים, וע"ז אמר למשה והלא הרי את מבני בניהם ונתקיים בך ולא בהם כו', ולפיכך בהיות ישראל עושין רש"מ מתקיים בהם זכות אבות ולא בישמעאל ועשו, ואעפ"י שהיה להם יותר ראוי זכות אבות בהיות להם משפט הבכורה, כי ישמעאל היה בכורו של אברהם ועשו בכורו של יצחק, מ"מ כיון דרשיעי נינהו וזרע יעקב צדיקים, מתקיים בהם יותר זכות אבות אעפ"י שהם צעירי הצאן, וכענין שנאמר ורב יעבוד את ציער, אבל בזמן חורבן בה"מ שגם ישראל קלקלו מעשיהם והרשיעו הרבה, מאז אדרבה נתקיים זכות אבות בישמעאל ועשו שראוי להם יותר בהיות להם משפט הבכורה וישראל לא היה להם מעלה אז מצד מעשיהם, והיינו דדריש בתנחומא רעיך וריע אביך אל תעזוב הוא הקב"ה, שהוא ריע אברהם אביך, כלומר כדי להתקיים בך זכות אבות, אבל אם עזבת להקב"ה לא תעלה על דעתך לומר שתועיל לך זכותו, כי מאז תן דעתך באחיך ישמעאל ועשו שיתקיים בהם זכות אבות כי להם משפט הבכורה וליכא דעדיף מינייהו כדפרישית עכ"ל נזה"ק הנ"ל (ע"ש שמאריך בזה הכלל ועיין לקמן בבית המקדש חדר א' מ"ש בזה). כלל דבריו שמענו שגם לאומות יש שייכות בזכות אבות הבאים מישמעאל ועשו לולי אנחנו ישראל המטיבים מעשיהם ואוחזים מעשי אבותיהם בידיהם מש"ה עדיפי מנייהו ומתקיים בנו זכות אבות ולא באומות כנ"ל. וזה ידוע עיקר תקיעת שופר בר"ה לזכור עקידת של יצחק והיינו זכות אבות, וכן כמה וכמה תפלות אשר נתקנו
217
לזכות זכות אבות, והנה בזה יש דין בא"ה וישראל בר"ה, הישראל אומרים להם ראוי לזכות זכות אבות, והא"ה אומרים להם שייך יותר זכות אבות כי להם משפט הבכורה כנ"ל, אבל בעי"ת וי"כ דישראל חוזרין בתשובה ומטיבין מעשיהם ונמחל להם מעשיהם, וא"כ הם אוחזי' מעשי אבותיהם בידיהם, וא"כ שפיר נתקיים בהם זכות אבות, כי עדיפי מא"ה כנ"ל, ומש"ה שפיר צוה ה' ב"ה ביום ראשון דסוכות ולקחתם ביום ראשון פרי עץ הדר ודרשינן במ"ר ויקרא פ"ל סי' י' זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה כו', כפות תמרים זה יצחק שהי' כפות ועקוד על גבי מזבח, וענף עץ אבות זה יעקב שהי' רחוש בבנים כמו הדס שרחוש בעלים כו' ע"ש. והיינו כיון שנעשו כברי' חדשה בטהרת עונותיהם וכנ"ל, מש"ה שפיר היה מרמז להם מיד כי בהם יתקיים זכות אבות וכנ"ל, או איכא דעדיף נותנין זכות אבות לעדיף טפי. וא"כ כיון שא"ה וישראל מדיינים זה בזה למי שייך זכות אבות כנ"ל, ואנן לא ידעינן מי מנצח, אבל כיון שישראל נוטלין לולביהן ואתרוגין בידיהן ידעינן ישראל נוצחיא כנ"ל פרי עץ הדר זה אברהם כפות תמרים זה יצחק וענף עץ עבות זה יעקב, והבן ונכון הוא.
ולפי דברינו לעיל דעיקר שמחת החג הזה הוא חג ה' ב"ה שחוגג על שנתמלא תשוקתו ונחת רוח שיוכל כביכול להטיב כרצונו בלתי מניעה כנ"ל, וא"כ עיקר השמחה והחג הוא לה', ומש"ה כתיב באספכת תבואת הארץ תחוגו חג ה' כנ"ל באריכות, וכיוצא בזה כתב האלשיך ז"ל בפ' אמור מש" הנקרא חג ה' כי אז נטהרו מעונותיהם ונתקן דבר כבודו כי כשישראל חוטאי' הי' כבודו ית' מתחלל חלילה לפני מלאכי השרת למעלה כי יאמרו הלא אמרנןו לך מה אנוש כי תזכרנו, אבל בשובם אל ה' ונרצו לפניו ית' ונתקן כבודו בזה, ומשו"ה צוה לנו יתברך לחוג חג הסוכות שהו אחג ה' ואנחנו נחוג ונשמח ונעלוז על שמחת חג ה', זהו תוכן דברי האלשיך הנ"ל ע"ש שמאריך בזה. וא"כ עיקר השמחה הוא שאנו חוגגים ושמחים על שמחת חג ה'.
ולפ"ז שפיר מקשה המדרש למה באין תרווייהו, אם חגיגה למה שלמי שמחה ואם שלמי שמחה למה בא חגיגה, כי הלא לא הי' רק דבר אחד מה שנוגע לה' ב"ה כנ"ל, וע" אנו שומחים, וא"כ למה לי תרווייהו. וע"ז משני שפיר משל למלך כו' וא"כ בזה שישראל יוצאין בלולב ואתרוג נתבשר שהם נוצחיא על א"ה, ולהם זכרון זכות אבות, וא"כ שפיר איכא שמחה כפולה מה שנוגע לה' ב"ה, ומה שנוגע לישראל בהנצחון, ונגד זה בא חגיגה לשם חג ה' כנ"ל, ושלמי שמחה על בשורת השמחה של הנצחון, ושפיר מסיים ולפיכך משה מזהיר לישראל ואמר להם ולקחתם לכם ביוםה ראשון, היינו כדי להודיע ולהוודע הבשורה של הניצחון, כי בזה יתוודע להם כי הם נצחו בזכות אבות כנ"ל באריכות והבן.
218
כלל הדבר אחינו ב"י בחג הזה עיקר לקדש א"ע במצות אשר קדשנו ית' שמו ולקיים הכל כראוי מצות סוכה ומצות לולב, אבל לא ח"ו לשם יוהרא כנהוג בעו"ה עיקר לקיחת לולב שהיה לו יד ושם כאחד מן הקצינים, ובבהכ"נ כל אחד אומר הוא ילך בראש, וזהו הקפה שיש בו השחתה בעו"ה, כי מצוה הבאה בעבירה היא, סורו סורו מדרך הרע הזה, דע לפני מי אתה עומד, והוא יתברך יודע ויראה לבב, ויותר טוב לעשות המצוה בשלימות לשם ה' ב"ה, ואז יזכה לישב בצלא דהמנותא תחת צל הקדושה אשר ע"ז אבא מצות סוכה כנ"ל וד ב"ה ישפות עלינו שפעת קדושתו וברכתו, כי הוא הטוב ומטיב בכל עת ובכל רגע, אך המניעה מצד המקבלים כנ"ל, ואף לפעמים אדם זכה ולא ימולא בקשתו ושאלתו אין זה רק באשר ה' ב"ה הוא היודע הטוב אמתי, וכאשר כתב הכ"מ בהל' תפלה בשם הר' מנוח על הא דאמרינן בתפלה והטוב בעיניך עשה, היינו משום דלפעמים מבקש האדם איזה דבר מאל ית', אשר לפי דעת אדם טוב הוא בעיניו, כמו עושר ובנים וכדומה, אבל הקב"ה יודע ידיעה אמיתית, יודע שעושר שמור לרעתו ח"ו, בנים יוצאים לתרבות רעה ח"ו, משו"ה איננו ממלא שאלתו ובקשתו, ומשו"ה אנו מתפללין והטוב בעיניך עשה, דהוא הטוב הגמור ואמיתי ע"ש. (ועיין מ"ש כבר מזה לעיל בבית המלך חדר ב').
ובזה בארתי דברי המשורר (תהילים ל"ז) בטח בה' ועשה טוב וגו' והתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, גול אל ה' דרכיך ובטח עליו והוא יעשה, ויש לדקדק על אומרו לשון הבטחון ג' פעמי' במלות שונות, הלא בחדא סגי'. אמנם לדברינו הנ"ל יאמר כך, בטח ב'ה ועשה טוב, ר"ל פן תאמר איך ארדוף אחר מצות או ללמוד תורה א"כ במה אפרנס אותי, לה אמר בטח בה' וממילא ועשה טוב, כי ה' ב"ה לא יחסר לחמך וצרכיך, אך לפעמי' תראה שאתה בוטח בה' ב"ה ומצפה לו לעשות שאלתך ובקשתך, ואין אומר ואין דברים לשמוע קול ישועה. לזה אמר זה וודאי והתענג אל ה' ויתן לך משאלות לבך, ר"ל וודאי הבטחון הפשוטה הוא להתענג על ה' ויתן לך משאלות לבך, אך אם לפעמים אינו ממלא משאלותיך ע"כ איעצך גול אל ה' דרכיך, ר"ל כל צרכיך גול אל ה' כפירש"י ע"ש, ור,ל אל תפרוט בפרטי זאת וזאת אני מבקש, כי אז יוכל להיות מה שבעיניך טוב לפניך, ידוע לה' ב"ה כי לא כן הוא, ורעה תחת טובה היא כנ"ל, ומשו"ה גול אל ה' בדרך כלל, ובטח עליו והוא יעשה, ר"ל בזה בטוח אתה, מה שטוב בעיניו הוא וודאי יעשה כנ"ל והטוב בעיניך עשה והבן.
כלל הדבר העיקר לבטוח בה' ב"ה ואל ישום בזהב כסלו, כי מי יודע מה יולד יום, ואף אם שעה משחקת לו, מי יודע היצלח דרכו תמיד, וח"ו תחת מסבות יתהפך כמאמר החכם עשיר ורש נפגשו ה' עושה גם שניהם (משלי ..) ע"ש פירש"י, ואז נודד הוא ללחם איו, ואי' איפוא תקותך, והאיך תסמוך על רוב עשרך, הלא עיניך רואות כמה וכמה עשירים נתלדלו בעת זקנתם, ומהם אף בבחרותם, וברחובות ובשווקים ישוטטו, ואין מאסף אותם הביתה
219
ע"כ אחינו ב"י אל תהיו ח"ו כהבוטחים על חילם, וברוב עשרם יתהללו, לומר בחזקינו לקחנו קרניים, כי על כל אלה יאמרו המושלים הוי המרבה לא לו, ופתאום יקומו נושכיך, ויקוצו מזעזעיך, והיית למשיסות.
ובאלה הדברים בארתי פסוקי (תהילי' מ"ט י"ז) אל תירא כי יעשיר איש כי ירבה כבוד ביתו, כי לא במותו יקח הכל לא ירד אחריו כבודו, נפשו בחייו יבורך ויודוך כי תטיב לך, תבוא עד דור אבותיו עד נצח לא יראו אור ע"כ, ויש לדקדק, חדא דהוא כפל כי יעשיר כי ירבה, לא ירד לא יקח, גם הוא לשון שלילה כי לא במותו, והכי הוי למימר במותו לא יקח הכל, גם מלת הכל קושי הבנה, דמשמע אבל יקח, והלא במותו לא יקח מאומה, ערום בא וערום ישוב, גם מלך ויודוך כי תטיב לך אין לו דביקות אל הקודם שאמר דנפשו בחייו יבורך, וע"ש פירש"י.
ועפ"י הנ"ל יבוא באורים על נכון, רק מקודם אטה למשל אזני, (משל) לשני בני אדם בעיר אחת, אשר לא היה להם די פרנסתם, ובכל עמלם ויגיעתם לא הגיעו לשום דבר, והמשתכר משתכר אל צרור נקוב, ויהי היום פעם שמע אחד מהם מאחורי פרגוד, יש מדינה אחת ממרחקים אשר במדינה ההיא לא נמצא כלל בגד פשתן, ובאם המצא ימצא להם בגד פשתן, הזהובים זבובים בעיניהם, וכל יקר יתנו בעדו, ומאז והלאה ראה להתאסף ולכנס בגדי פשתן מעט מעט, במועצות נמרצות כפי יכולתו, וכאשר אסף וקיבץ הרבה בגדי פשתן עד שאמר די, הלוך ונסוע באלה מסעי למדינה הנ"ל, ובא בשלום למדינה הנ"ל, ומכר בגדי פשתן הנ"ל, וכאשר פתר לו כן הי', שהי' מרויח הרבה מאד, כי קבל בעד בגדי פשתן שלו זהב וכסף וכל מילי דמטיב, וילך למסעיו לשוב לביתו, ובבואו לביתו ותיהום כל העיר על רוב שלותו, ורוב עשרו ושפעתו. ויהי היום אתרמי פעם אחד שבא השני משני אנשים הנ"ל אל ביתו, וראה את עשרו כי רב הוא, ושאל לו מה יום מיומים, ומאין בא עזרך אשר היית לאיש בהלוך וגדל, ולהשיג כל אלה, וסיפר לו ספורות למו, כל המאורע, שהוליך למדינה ההיא בגדי פשתן, וקיבל עבורם, זהב וכסף וכל שאר מילי דמטיב עד לרוב, ויהי כשמעו דברים האלה, אמר בלבו אם בעד בגדי פשתן נתנו בגדי זהב, על אחת כמה וכמה מה יתנו לי אם אביא לשם זהב וכסף, בוודאי אקבל בעדם אבנים טובות ומרגליות והון יקר בלתי שומא, אמנם לא שם אל לבו ולא ראה וידע, כי זה הוא שקיבל זהב וכסף, היה מחמת יקר המציאות וגודל העדר של בגדי פשתן במדינה זו, אבל זהב, עפרות זהב להם, והנה עבור זה השה האיש הנ"ל כאשר עם לבבו, ולקח כל חפצו בזהב וכסף, ועבר דרך שם למדינה הנ"ל, ובבואו שמה יצאו סחורי המדינה לקראתו וראו משא כבד של סחורות אשר הוא מביא בעגלות, ושאלוהו על דמי ממכרם של סחורתו, ומה הערך אשר מבקש עבורים והשיב אם לא אקבל הדבר היותר טוב
220
במדינתכם לא אוכל למכור סחורתי לכם, כי סחורתי טובת הנאה עד מאד, ונשאו ונתנו עד שברכו על המוגמר, וקנו הסחורה כפי אשר פקד עליהם ולקחו הסחורה לביתם. ויהי היום בא האיש ההוא לתבוע כפי מה שהשוו עמו ליתן לו בעד סחורתו, הדבר היות רטוב במדינה זזו, והלכו סוחרי המדינה הנ"ל ולקחו חתיכת בגד פשתו ונתו לו, והנה כראות דבר זה היה האיש משתאה ומשתומם על המראה הזהת, ושאל מה זה הוא, ואמרו לו כך היה השוואה בינינו ליתן לך דבר היותר טוב במדינתינו, וזה הוא החשוב ביותר מהכל במדינתינו חקור ותמצא כי כנים דברינו. ומעט מזעיר אשר מצוי זה במדינתינו, ורב הערך ביקרות גדול עד מאד של בגדי פשתן וכל חפציך לא ישוו בה. והשיב להם הביטו וראו בטיב סחורתי, כי מלא זהב וכסף, ועתה האיך אקח עבורם בגדי פשתן, כל רואי ילעיגו לי. וכשמעם דברים האלה פתחו וענו ואמרו, עד הנה עדיין לא ידענו טוב סחורתך, כי עדיין לא נפתח השידה והתיבה של סחורתיך, אמנם אם הוא כן זאת העיצה היעוצה לפניך, מהר ברח ותמלט נפשיך מפה, כי בן מות אתה שהיית מורד במלכות, כי כן יסד המלך על כל מדינה ומדינה אשר סרים למשמעתו, בצוואתו צות המלך לבלתי יכניס שום אדם למדנינות שלו כסף וזהב מחוץ למדינה, והמסרב מתחייב בנפשו, והנה האיש ההוא כאשר שמע דבריהם ויחרד האיש וילפת דרכו לנוס מהר ממדינה זו ולא נשאר בידו מכל החסורות שלו, ורק קצת בגד פשתן שהיה בידו בעת בריחתו מסוחרי המדינה הנ"ל זה נשאר בידו, וכך שב לביתו בפחי נפש, ויהי בבואו ליבתו בערום וחוסר כל, כל רואיו ילעיגו, ונמאס בעיני כל, מחמת בזיון שלו, ולא היה לו מנוחה כל הימים, כי השמחה הקודמת נהפך לו עתה לתוגה. (הא לך המשל).
(הנמשל הוא) נשמת אדם אוכלים שם מנהמא דכסופא קודם בואם לעה"ז, ואין בידם לפרנס, ובגלל זה באין לעה"ז בגוף העכור, לעשות טרף לביתם כמבואר בזוהר, והנה בעוה"ז יש כמה וכמה מיני חסורות זהב וכסף אבנים טובות ומרגליות, ושאר תענוגי עוה",ז ועוד יש סחורות בעוה"ז והם תורה ומצות ומע"ט, והם בגדי הפשתן לבן כמאמר המלאך אל יהושיע כה"ג העברת מעליך עונייך והלבש אותך מחלצות (בזכרי' א'), וכמו דכתיב נמי בקהלת בכל עת יהיהו בגדיך לבנים ואלו הן המצות ומע"ט כנודע. והנה דרך העולם, כל חשוקיהם כסף, ואף שרואים קצת שהם בנעלי' ויושבים ועוסקים בתורה ובמצות, מ"מ לא ילמדון ממעשיהם לפי שרוב צדיקי' עניים הם ומדוי' ביסורין, ומה לו ולצרה הזאת, אבל הצדיקים טעמם ונימוקם עמם באשר כי ידוע להם התורה והמצות חשובים הם מאד בעה"ב, כי שם איננו בנמצא בגדי פשתן אלו, כי היום לעשותם ולא מחר לעשותם, אבל כסף וזהב כלא נחשב, כי אין מלוין לאדם אלא מצות ומע"ט, ומשו"ה כל איש הירא ה', כל חשקו לאסוף בגדי פשתן אשר הם מע"ט כנ"ל, מעט מעט, היום בתורה ומחר במצות, ולמחרתו בתפלה בכוונת הלב וכדומה, עד שהורגל בכולם, ויעלה לו לסכום רב, הן בתורה ובמצות
221
ומע"ט אשר פעל ועשה בחיותו חי על פני האדמה, ואז בבוא פקודתו לשוב לביתו, בית עולמו, הנה הוא לוקח עמו כל הסחורה שלו אשר אסף וקיבץ כל הימים כד"א והלך לפניך צדקיך, ובבואו שמה לעוה"ב הנה נוטל ומקבל בעד בגדי פשתן שהביא, זהב וכסף ועטרותיהם בראשיהם כנודע, אבל לא כן רשעים שהולכים בעוה"ז וכל מחשבתם על קניני הזמנים, ולאסוף ממון, ואף שיודע שצדיק יש לו עוה"ב, אומר בלבו אם הדל השפל הנבזה הזה עני ומדוכא, מכבדין אותו בעוהב, עאכ"ו לאיש כמוני היום, אשר נבחר שמו הטוב מעושר, ואוליך עמי הכסף והזהב אשר לי לעהו"ב, וממילא ואוהבי עשיר רבים, ובוודיא כבד יכבודני בכבוד גדול אד מאד, כי העשיר לפי עשרו, אמנם המעות טעות, וטעות גדול הוא לו, כי שם הזהובים זבובים, וכלא נחשב, וגם צות המלך הוא מלך מהקב"ה לא יועיל הון ביום עברה, ואין מלוין לאדם אלא מצות ומע"ט, ובבוא פקודתו, לא נוטל עמו מכל עשירות שלו, ועמלו שעמל כל ימי חייו, רק חתיכת בגד פשתן לתכריכין כנודע, ובבואו שמה מבוזה בפני כל, וכדאיתא בזוהר כרוזי נפיק דא מארי דמריד בפולחנא דמארי, סורו סורו טמא איקרי, אוי לו ואוי על נפשו, ואפילו נשמת קרובים עומדים מרחוק ואורמים לו ויי לך מה עשית אשר הבאת עלינו בושה וכלימה, אי בן רשע עליך נאמר בין כסיל תקות אמו, ומה עשית למה עכרתנו וגרמת לנו כל הבוז והקלון הזה.
ואלה הדברים אשר דיבר המשורר הנ"ל, רק אקדים מה שפירש האלשיך ז"ל על פסוק (תהילי' קי"א) הון ועושר בביתו, ר"ל ההון ועושר נשאר בביתו, כי לא נוטל עמו כלום בבוא פקודתו וכנ"ל, אבל וצדקתו עומדת לעד אף בעוה"ב, כי אין מלווין לאדם אלא מצות ומע"ט וכנ"ל ע"ש. וזהו שאמר אל תירא כי יעשיר איש, ר"ל מפני העשיר אל תירא כלל ואל תקנא לו, ונתן טעמו באומרו כי ירבה כבוד ביתו, ר"ל מה שהוא מרבה כל ימי חיוו איננו רק כבוד ביותו ולא לכבודו, כי העשירות שלו נשאר בביתו, ולא הולד עמו בבוא פקודתו כנ"ל. וא"ת א"כ למה באמת מייגע העשיר כל ימי היותו על פני האדמה לרדוף אחר ממון לצבור כעפר, לה אמר, הוא טעה בזה כנ"ל. וזזה שאמר כי לא במותו, ר"ל כל זמן שלא הגיע יום מיתתו, הוא בטעותו, לומר, יקח הכל, היינו שיהיה לעולם החוסן וכנ"ל, שאיננו זוכר כלל בזה כי נשאר לבדו, ומשו"ה כל חשוקיה כסף כל היום, אבל באמת לא ירד אחריו כבודו, ר"ל כבודו של עשיר איננו יורד עמו, רק לבוז ולקלון הוא שם כנ"ל בזוהר, רק כי נפשו בחייו יבורך, ר"ל אף אם העשיר מבורך הוא באשר
222
באמת אוהבי עשיר רבים וכולם חולקין לו כבוד, וא"כ הרי רב התועלת של עשירות, לזה אמר כי נפשו בחייו יבורך, ר"ל אף שיברך נפשו בגדולה וכבוד מ"מ אינו רק בחייו בעוה"ז לבד, אבל ויודוך כי תטיב לך, ר"ל אם תיטיב לך במצות ומע"ט כפירש"י לענינו שם, ולא תרדוף אחר ממון, אז יודוך אפי' תבוא עד דור אבותיו, ר"ל אפי' בעוה"ב במקום דור אבותיו גם שם יודוך, ולא בחייך לבד כאשר יבורך העושר בעוה"ז דווקא כנ"ל, גם עד נצח לא יראו אור, ר"ל לא די שתבוא עד דור אבותיו וגם שם יודוך, אלא אפילו עד נצח לא יראו אור, היינו עד מקום בחינת נצח, שלא יראו אור שם אבותיו הנ"ל, אשר מגודל הארתו לא יוכלו לראותו, אף גם שם תבוא, וגם שם יודוך כי תיטיב לך במצות ומע"ט כנ"ל, וא"כ ממילא אל תקנא ואל תירא כי יעשיר איש והבן, (ועיין באלשיך ז"ל מה שפירש לענינו שם על מלת נצח לא יראו אור כיוצא בזה).
כלל הדבר אחינו ב,י אל יסמך האדם בעשרו, כי מעות טעות, היום באות, ומחר נעות, והעושר הניתן לבעליו הוא עיקר למען נסותם אם אעפ"כ יהיה זך ויישר פעלו, (ועיין בזה לעיל בית המלך חדר א'), אבל לא לאמר ח"ו כחי ועוצם ידי עשתה זאת, כמ"ש הכלי חמדה סדר בהר ע"פ הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, דר"ל לא יתהללו כי ה' הוא המוריש והמעשיר, אבל יתהללו וישבחו את עצמם, חילם וכחם ועוצם חריפותם, בהשתדלותם עשתה זאת ולא מה' עכ"ל.
וזהו ביאור אצלי מה שאמר הכחם (משלי ג') אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, דיש לדקדק מלת מבעליו הוא קושי הבנה, גם מה בהיות לאל דפשיטא הוא, באם אין לאל ידו לעשות האיך יתן, ובוודאי צריך למנוע, אמנם עם דברינו הנ"ל יאמר כך, שמזהיר ע"ז שלא יתהלל העשיר בעשרו לאמר כחו ועוצם ידו עשה זאת כנ"ל, רק ה' הוא המוריש והמעשיר, והלך שלמה המלך ע"ה בעקבות אביו אשר הזהיר ע"ז כנ"ל בכלי חמד, ולזה אומרו אל תמנע טוב מבעליו, ר"ל אל תמנע הטוב שהוא לך, במילי דמטיב בכל ענינם, מבעליו של טוב, דהוא הקב"ה אשר הוא בעל הטוב והמטיב, ר"ל מבעל של הטוב, אל תמנע, ולומר בהיות לאל, ר"ל מה שהוא לאל ית', וממנו הוא, ידך לעשות ח"ו , ר"ל אל תאמר כחי ועוצם ידי עשתה זאת, ובזה תמנע הטוב מבעליו, כי באמת ה' הוא המוריש והמעשיר, והוא הבעל של טוב כנ"ל, אבל לא בידך הוא לעשות אם אין ה' ב"ה מסכים והבן.
וזהו נמי בעו"ה היה בעת חורןב מקדשינו, כדכתיב (עמוס ו') מתאב אנכי את גאון יעקב ואת ארמנותיו שאנתי והסגרתי עיר ומלואה, וכתיב בתרי' כי הפכתם לראש משפט ופרי צדקה ללענה השמחים ללא דבר, והיינו על גדלותם ועשרם שאינו כלום ולא יתקיים כפירש"י שם, ומחמת מה בא להם מדה זו, מחמת אומרם הלא בחזקינו לקחנו קרניים, ר"ל הקרן והגדולה נטלו בחוזק ובעוצם ידם, אבל לא מה' המוריש והמעשיר כנ"ל.
ואפשר שהו הרמז (בקהלת ה'9 באומרו ויתרון ארץ בכל הוא מלך לשדה נעבד, ופירש"י שם המתגאים בני ארץ, וזהו ויתרון ארץ, בכל הוא, ר"ל בכל נענשים אפילו ע"י יתוש כמו שמצינו בטיטוס מלך לשדה נעבד, הקב"ה יהיה מלך לציון שהיה לשדה, כדכתיב ציון שדה תחרש, ויפרע מן המחריבים אותה ע"ש, ויש לדקדק הלא עיקר חסר במ"ש בכל הוא קאי על העונשים, ועוד ההמשך קושיא הבנה למה שאמר מלך לשדה נעבד, אם הקודם לפירש"י. אמנם לדבריונ יאמר כך, ויתרון ארץ, ר"ל מה שמתגאי' בני ארץ, זה בא להם מחמת מדה זו, בכל הוא מלך, ר"ל בכל מילי מה דעביד, ובכל עניניו אשר הוא פונה, ובכל מה שעושה אומר בלבו הוא מלך, כמו אני ואפסי עוד, ואין שום מלך אחר המשגיח עלי, וכדכתיב רשע אמר בלבו אלהי' לא תדרוש, ובגלל הדבר הזה גדלה גאוותם מאד מאד, באמרם בכל הטובות אשר יגלגל עליהם כחם ועוצם ידם עשתה זאת, כי זולת זה מי אדון לנו, ובגלל סיבה היא נמי לשדה נעבד, ר"ל גם ציון שדה תחרש ונעשה שדה הי' בשביל העון הזה כנ"ל בעמוס מתאב אנכי את גאון יעקב וארמנותיו שנאתי וגו' כנ"ל והבן.
כלל הדבר לבטוח בה' ב"ה כי הוא המוריש והמעשיר ואל יתגאה העושר בעשרו כי בעון זה היה ציון שדה תחרש כנ"ל, וגם עיכוב הגאולה היא מחמת הגאוה כדאיתא במס' סנהדרין פ' חלק א"ר זעירא אר"ח אין בן דוד בא עד שיכלו גסי רוח מישראל, (ועיין לעיל מזה בחדר א' בבית הזה בסופו), כי מחמת הגאוה אין שלום בינינו כי כל איש משתרר על חבירו מחמת גאותו כנהוג בעו"ה, ומזה נעשה מחלוקת. אבל אם עניו הוא, ואז כולם שאננים יחד, כי אף אם שומע דבר המתנגד לו אינו משיב, כי העיקר האחדות בינינו כדאיתא במ"ר פל"ח סי' ו' וז"ל רבי אורמ גדול השלום שאפי' ישראל עובדים ע"ז ושלום ביניהם אמר המקום כביכול איני יכול לשלוט בהם כיון ששלום ביניהם, שנאמר חבור עצבים אפרים הנח לו אבל משנחלקו מה אומר חלק לבם עתה יאשמו הא למדת גדול השלום ושנוא המחלוקות עכ"ל (ע"ש במ"ר בראשית).
ובזה אמרתי כוונת הכתוב ולקחם לכם ביום ראשון, ואיתא במדרש והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות, והיינו עפ"י מה דאיתא עוד במ"ר ויקרא פ"ל סי' י"א וז"ל פרי עץ הדר אלו ישראל, מה אתרוג יש בו טעם וריח אך ישראל יש בהם בני אדם בתורה ובמע"ט, כפות תמרים אלו ישראל, מה התמרה יש בו טעם ואין בו ריח, כך ישראל יש בהם שיש בהם תורה ואין בהם מע"ט וענף עץ עבות אלו ישראל מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם כך ישראל יש בהם שיש בהם מע"ט ואין בהם תורה, וערבי נחל אלו ישראל, מה ערבה זו בלא טעם וריח כך ישרלא יש בהם בלא תורה ומע"ט, ומה הקב"ה עושה להם לאבדן אי אפשר, אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרין אלו על אלו, ואם עשיתכם כך אותו שעה אני מתעלה הה"ד הבונה ביים מעליותיו, ואימתי הוא מתעלה כשהן עשויין באגודה אחת שנאמר ואגודתו על ארץ יסודה, לפיכך משה מזהיר לישראל ולקחתם לכם ביום הראשון עכ"ל. מכלל דברינו שמענו מצות ארבעה מינין האלה באים לרמז שיהיו כל ישראל באגודה אחת ואז הם מתכפרין אילו על אלו, והקב"ה מתעלה, וכבר נזכר לעיל בזמן שהם באחדות ושלום ביניהם אמר המקום כביכול אינו יכול לשלוט ביניהם אפילו עובדים ע"ז, וא"כ שפיר אמר ולקחתם לכם ביום הראשון ראשון לחשבון עונות, ר"ל מה שהרינו מזהיר לכם כעת ליקח ארבעה מינים הללו ולהיות באחדות הוא ראשון לחשבון עונות, כי כל זמן שאנחנו באגודה אחת אז אין חשבון לעונות כלל כי אפילו עצבים אפרים הנח לו ואמר המקום כביכול אינו יכול לשלוט בהם כנ"ל, אבל אם אם אמנם אינם באגודה אחת אז ממילא מתחילין לחשוב העונות ולענוש עליהם והבן כי נכון הוא.
וזהו שאמר נמי (ישעי' מ"ם) ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר ידחיו כי פי ה' דיבר, ויש לדקדק כפל לשונות ונגלה וראו, כל בשר יחדיו, גם מאי כי פי ה' דיבר, והכי יאמר הנביא דבר בלתי פי ה'
עד צריך שיאמר כי פי ה' דיבר. אבל לדברינו הנ"ל דעיקר תלוי באחדות ושלו', כי כל זמן שיש בינינו אחדות השכינה שורה בינינו, וכאשר הראיך מזה העוללות אפרים מאמר כ"ב, והנה העיקר האחדות הוא לעשות מצות ומע"ט, כי בהיותן באגודה אחת אז יוכיחו זא"ז וישמעו אחד על חבירו, וכאשר כבר דיבר שם מזה הע"א הנ"ל. אבל לא ח"ו להיות באגודה אחת להרע בעצת רשעים לחזק המחלוקות או להלשין מלשינות ולקנום ולנטור כנהוג בעו"ה בדור הזה.
עוד אקדים מה דאיתא בסנהדרין פ' חלק אם לא זכו לא יהיה רק אחד מעיר וא' ממשפחה (ועיין מזה לעיל בבית זה חדר א'), וידוע מה שפירש רש"י סדר וירא ע"פ אל תביט אחריך כיון שניצול לוט בזכות אברהם אינו כדאי לראות והוא ניצול ע"ש.
וזהו שאמר ונגלה כבוד ה' היינו שיהיה הארת השכינה בעולם, ואז יהיה כל טוב בעולם, כי באור פני מלך חיים, וגם וראו, ר"ל שיזכו לראות עין בעין, וגם כל בשר, ר"ל שיהי' לכולם יחד ולא א' מעיר ושנים ממשפחה, העיקר לזה יחדיו, ר"ל שיהיו באחדות אחת ובאיזה אחדות, כי פי ה' דיבר, ר"ל לזה יהיה אחדות אשר נוגע לפי ה', והם מצות ומע"ט, כי זה הי' דבר ה' ב"ה כנודע, ואז יזכו כולם ויזכו לראות והבן.
ובאלה הדברים נשים פנינו לבאר מאמר הניצב פתח חדר הלזה, דיש לדקדק למה דווקא בזכות ד' מינים הללו יזכו לארבעה דברי' הנ"ל, גילוי שכינה, ופרעון מעשו, ובנין בה"מ, ומלך המשיח כנ"K במדרש. אבל לדברינו הנ"ל ניחא, כי כבר נזכר לעיל כי העיקר הוא האחדות, וע"ז באו די' מינין הללו המרמזים לישראל שיהיהו בשר ובאגודה אחת כנ"ל במ,ר, והנה משו"ה מנענעין הלולב ששה פעמים למעלה ולמטה ומד' רוחות, להורות בזה בזמן שהקשר עמיץ כולם יחד אז הם מושלים מעלה ומטה ומד' רוחות, כי כל הנמצאות יש להם קיום בזכות ישראל, וכל הטובות באו לעולם בשביל ישראל כדאי' במ"ר פ' ס"ו סי' ב' בבראשית רבה ע"ש. והכל תלוי באחדות, כי השפע בא ממדריגת הטוב, ושם הוא אחדות במדרגתן שהם כלולים זה מזה באהבה ובאחוה, אבל מדריגת הרע הוא עלמא דפרודא שאין קישור ואחדות במדרגתן, וכענין שנאמר יתפרדו כל פועלי און, (ועיין מזה בנזר הקודש בשם חכמי אמת דף קפ"ב ע"א באריכות, ומשו"ה דור הפלגה רצו להמשיך הפשע אלהים ממדריגת הטוב אל מדריגת הרע שלהם היה דברים אחדים היינו אחדות ביניהם, ומשו"ה ויפץ אותם ה' לבטל מהם מדריגת האחדות ע"ש היטב בנזה"ק הנ"ל). והנה עיקר הוא לבטל שור הרע, כי אז נתבטלו החיצונים ושרי א"ה האחוזים בשורש הרע, (וכאשר הארכתי מזה בבית משתה חדר א' וחדר ב', ותקחנו משם לכאן). והנה ע"י האחדות מתגבר על שורש הרע שורש מדריגת הטוב כנ"ל, ועי" בא השפע לעולם. וזהו שאמר בזכות ולקחתם לכם ראשון, היינו שיהיה באגודה אחת אז אני נגלה לכם ראשון, והיינו כנ"ל ונגלה כבוד ה', וראו כל בשר יחדיו, שיהיה אחדות כנ"ל, וגם פורע לכם מעשו כי ע"י האחדות יתגבר מדריגת הטוב ויבוטל שורש רע, וממילא יבוטל שרי האומות כנ"ל, וגם בונה לכם בה"מ כי משום הורד השפע לעולם כנודע, כי הוא מתכוון נגד בה"מ שלמעלה והיינו נמי ע"י האחדות שיתגבר מדריגת הטוב יורק השפע עד בלי די כנ"ל, וגם אביא מלך המשיח כד"א ויהי בישורון מלך, ר"ל מתי יהיה מלך בישראל בהתאסף ראשי עם יחד (ועיין מזה כמה פעמים בעוללות אפרים). ואת כל אלה תזכו מחמת האחדות והשלום שיהיה ביניכם אשר ע"ז באו ד' מינין הללו כנ"ל במ"ר להיות ישראל באגודה אחת כנ"ל והבן.
כלל הדבר אחינו ב"י העיקר בחג הלזה להיות שמח וטוב לב במצות ה' ב"ה אשר צונו, ואשר על ידם נזכה לישב בצלא דהמנותא, כמו ע"י ישיבת סוכה כנ"ל באריכות וגם יסתופף בצל אל שדי תמיד, ויבטח בו כי הוא המוריש והמעשיר, ויסיר ממנו הגאוה ולא ישתרר זע"ז, רק הכל יחד בהשקט ונחת וקשר אמיץ ביניהם, וע"ז באו הד' מינין כנ"ל, ואז נזכה לגילוי השכינה ולבנין בה"מ ומלך המשיח במהרה בימינו אמן.