רבי יהודה צבי אייכנשטיין מראזלא זצ"ל - ז' חשון תר"ח
הרה"ק רבי יהודה צבי אייכנשטיין זיע"א אבדק"ק ראזלא
בן הרה"ק רבי משה מסאמבור זיע"א
ז' מר-חשון תר"ח
בן הרה"ק רבי משה מסאמבור זיע"א
ז' מר-חשון תר"ח
רבינו הגאון הקדוש איש אלוקי רבי יהודה צבי אייכנשטיין אבד״ק ראזלא זיע"א. נולד לערך שנת תקנ״א. לאביו הרה"ק רבי משה מסאבמור זיע"א (בן הרה"ק רבי יצחק אייזיק מכפר ספרין זיע"א), ולאמו הרבנית הצדקנית בת הרה"ק רבי יודל חריף מסאמבור זיע"א (בן הרה"ק רבי משה מדראגיטשין זיע"א).
בהגיעו לפרקו נשא את זו' הרבנית הצדקנית שרה ע"ה בת דודו אחי אביו, מרן רבינו שר בית הזוהר הרה"ק רבי צבי הירש מזידיטשויב זיע"א, רבינו הי' כל ימיו דבוק ברבו המובהק חותנו, אשר ממנו קיבל רזין דרזין בכל התורה כולה, כאשר בנגלות התורה, היה תלמיד מובהק של דודו הרה"ק רבי אלכסנדר סענדער מקאמארנא זיע"א אחיהם של אביו וחותנו זיע"א.
רבו ודודו בעל עטרת צבי מזידיטשוב לקחו לחתן, ורבינו היה קורא אותו דער רבי דער שווער דער פעטער. וישב שם ושקד מאד בנגלות התורה וארבע חלקי שו"ע, והיה בעל הוראה גדול מאד, והוראתו היה בקדושה ובטהרה, עד שאמר: כי קודם שנעשה לבעל הוראה, חזר שבעים פעמים הלכות מליחה ובשר בחלב ותערובות.
פעם בימי עלומיו הובא לפניו שאלה על בהמה לכבוד שבת, שמצאו במעי הבהמה מחט גדול, ולפום ריהטא הכשיר אותה בלי שום פקפוק כלל. ונמכר הבשר בכל העיר. ויהי בערב שבת קודש שנים או שלש שעות אחר חצות היום, כאשר התחיל להתבונן בזה השאלה נבהל מאד על השגגה הנוראה הלז, כי מה עשה להכשיר טריפות גמורה, והיה לו צער גדול מזה, ומה יעשה כעת, כי כמעט נתבשל כל הבשר וכמה כלים יאוסרו על ידי זה ויהיה מהומה גדולה בתוך העיר, ורצה לקרוא את השמש שילך במוקדם מבית לבית להכריז ולהודיע לכל אחד ואחד כי הבשר הזה טריפה. ונתיישב תיכף, שאין ראוי לעשות כן בלי שאלת פי מורו ורבו דודו וחתנו הקדוש רבינו צבי. אבל לדאבון נפשו כאשר הלך להיכל קדשו כבר התחיל להתפלל תפלת שמונה עשרה של מנחה [כי כן היה דרכו בקודש להתפלל תפלת מנחה בערב שבת בעוד היום גדול, ולהאריך בתפלתו שתים ושלש שעות ויותר], ונוסף לרבינו יגון על יגונו וכל רגע היה בעיניו כשנה, ובלי הסכמתו לא רצה לעשות מאומה.
אמנם מה גדלה שמחתו בזה כי סוף דבר כאשר רבו וחותנו רק סיים תפלתו דלחש ופסע לאחוריו, החזיר את פני קדשו אליו בפנים שוחקות, ואמר לו: שאל ידאג מאומה כי גם בשמים הורו כן. ונתקררה דעתו לפי שעה, כי ידע היטב כי כן הוא. אבל אחרי כל אלה בלילה לא נח ולא שקט ולבו נקפו מאד כי תורה 'לא בשמים הוא'.
בבוקר השכם פתח את החלון והביט מעט החוצה, והבחין ששתי ילדות קטנות הולכות ומדברות אחת אל רעותה: לא יכולת למצוא את המחט כי יפה טמנתי אותה, שאלה חברתה, הגידה נא לי איה טמנת אותה? השיבה לה: במקום פלוני במעיים. כשמוע רבינו את שיחתם, הבין תיכף כי זאת היא השאלה עם המחט הזה, ואחרי חקירה ודרישה מהם, נתברר לו כי כן הוא האמת בלי שום ספק כלל. ונתן שבח והודיה לשמו יתברך אשר הורהו דרך האמת לפסוק כדת וכהלכה.
בימי חורפו בעת שהסתופף בצל קדשו של דודו ורבו וחותנו הק' והיה שוקד בנגלות התורה וארבע חלקי שו"ע, הסתופף אז אחד שהתחיל בנערותיו לדפוק על דרך להיות רבי וגיטער יוד. פעם אחת אמר אליו רבינו בדרך צחות: ביני ובינך יש כמה חילוקים: א) שאני רשאי לגלות לאחרים כוונתי, ואתה אינך רשאי, שכשאני שוקד על דלתי הש"ס והפוסקים רשאי אני לגלות שאין לי פרנסה, ואדמה להיות מורה הוראה באיזה עיר, ואתה בעמדך בחצות לילה והולך למקוה ואומר תיקון חצות והזוהר וכו', להיות רבי אין נאה לגלות זאת ולומר חפץ אני להיות רבי. ב) אני יכול לידע מתי השלמתי פעולתי ואומנתי כשאני בקי בכל הארבע חלקי שולחן ערוך. ואתה אינך יודע מתי נגמרה מלאכתך, כי אין שיעור לדבר ולא הוקבע גבול אם תלוי במאה מקואות או באלף מקואות. ג) עלי באפשר להמצא מבין, שמנסין אותי בלימודי אם אני בקי ושגור בעל פה השולחן ערוך. ועל ענין שלך אין נמצא מבין, כי רעבישקייט ומדריגות הוא ענין פנימי. ד) אני צריך עיר אחת, ואתה צריך עולם, עיר אחת שימצא שוטים כאלה שיקבלו אותי למורה הוראה, אבל עולם שיהיו משוגע לקבל אותך לרבי וגיטער יוד הוא סברא רחוקה. ה) שאני יהיה גם רבי, ואתה לא. ודפח"ח, שיחת חולין של ת"ח.
הרה"ק מזידיטשוב היה אומר תחנון במסירת נפש ממש, וחשש בכל פעם שיתדבק בחיים החיים. פעם התפלל אצלו רבינו ובתפלת שחרית ראה את חותנו ורבו שהיה באופן נעלה ביותר, אמר לעצמו, הנה כפי הנראה לו שחותנו רוצה למסור נפשו היום באמירת התחנון. ע"כ מיהר א"ע לסיים תפילת שמו"ע, ולקח מסכתא בידו, ולמד במהירות וגמרה. כשסיים חותנו את תפלת שמו"ע ניגש לחזרת הש"ץ, וכשגמר חזרת הש"ץ אמר קדיש לאחריה, הראה לו חותנו בפליאה אמאי לא אמר תחנון, ענה לו שעושה סיום מסכת, חייך הרה"ק מזידיטשוב. לאחר התפלה אמר לו חותנו: תדע שהארכת בזה ימי, שהיום בתפלה התכוונתי למסור נפשי באמירת תחנון, ואתה שדלגת על תחנון השארת אותי בעוה"ז.
בצעירותו שימש רבינו ברבנות בכמה מקומות, אחד מהם היה בראדשין, ובאותו זמן היה שם מסור אחד, שהיה מדרכו לקום בחצות, ולהרבות באמירת תפילות וכדו', פעם אחת התלונן עליו רבינו זיע"א, ויאמרו לו הלא בכל זאת מרבה הוא בתפלה ובתחנונים, ענה להם במתג לשונו, מה לי ולתפלותיו, אמירתו לגבוה – כמסירתו להדיוט דמי (קידושין כח:)
הרה"ק האמרי יוסף מספינקא זיע"א סיפר ששמע מרבותיו, שפעם אחת אמר הרה"ק מוהרנ"ץ מראפשיץ זיע"א לרבינו זיע"א בימי חורפו, הנה בימים הבאים תהיה רבי ותברך את ישראל, הוי מתחיל בי וברך אותי, ולא רצה רבינו, אמר לו הרה"ק מראפשיץ: בהיותי עול ימים אמר לי הרה"ק מבארדיטשויב זיע"א גם כן בזה"ל: הנה תהיה רבי ברבות הימים ובך יברך ישראל – הוי מתחיל בי, ולא רציתי, ועד עתה אני מתחרט על זה מאד, ראה גם אתה לבל תתחרט! אז הניח רבינו את ידיו על ראש הרה"ק ויברכהו.
פעם אחת הוכיחה אותו זוגתו הרבנית הצדיקת ע"ה, אודות אשר פזר נתן לשונאיו, כי היה דרכו בקודש להעניק לאנשי ריבו מטובו, והוכיחה אותו, באמרה אליו, הלא ידעתיך לאיש מופת וקדוש ה', מדוע לא תעניש את הרשעים הללו. והשיב לה בחכמתו, הנה בנוהג שבעולם אשר כמה מאות ואלפים נפשות מישראל נוסעים לצדיק אחד ונותנין לו מעות, ומה הענין בזה, למה יתנו מרבית אנשים כל כך לאיש אחד, אלא, הענין הוא, כי כל בנין צריך יסוד מקודם, ואם אין יסוד חזק, נופל הבנין, ואינו שוה כלל, והנה כל העולם בכללו נקרא בנין, והצדיק הוא היסוד מהבנין, כמו שכתוב (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם, נמצא שהצדיק הוא המעמיד העולם, ממילא ראוי שכל העולם יתנו לו מעות, והחזיקם מכספם וזהבם, כי הוא המעמידם ומקיימם.
אמנם קשה לי, למה העולם נוסעים אלי גם כן ונותנין לי מעות, הלא אנכי היודע שאין אני בגדר צדיק יסוד עולם, ונתיישבתי, שיש עוד דבר אחד הנצרך לבנין העולם, על פי מה שכתבו חז"ל במסכת חולין )כט:( תולה ארץ על בלימה (איוב כז ז) אין העולם מתקיים אלא על מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, נמצא שמי ששותק לשונאיו, ואינו פותח פיו לדבר נגדם, הנה הוא מקיים עולם ומלואה, ושוב מגיע לו מהעולם מעות מהדין, ואם אנחנו נעניש לשונאינו, הנה לא יגיע לנו גם בגלל זה הגמרא פרנסתינו, על כן שמעי לקולי, יותר טוב לשתוק ולסבול לשונאינו וריבנו, ונשאר בפרנסתינו, עכדה"ק.
פעם שבת רבינו בעיר בראד על שבת קודש, והיה לו טלית קרוע, והיה שם גביר שאשתו היתה חולה ובעלת יסורים גדולים עד שממש ביקשה על עצמה המות רח"ל מחמת גודל היסורים, וכשראה הגביר הטלית הקרוע על רבינו, קנה לו טלית, וכשהביאו לו הזכיר ממילא את אשתו, ואמר שטוב היה אם תפטר מהכל ודי. ואמר רבינו, חלילה אני מקוה שיהיה לה רפואה שלימה, כי הבאת לי טלית נאה והחיית אותי, וטלי"ת הוא מספר א"ל נ"א רפ"א נ"א ל"ה ובזה יהיה לה רפואה שלימה וכן היה שנתרפאה.
עם פטירת חותנו העטרת צבי זיע"א בשנת תקצ"א, ירש את מקומו אחיו הרה"ק רבי ישכר בעריש זיע"א, והתלמידים נתקשרו אליו, אמנם לא האריך ימים ותוך י"א חודש נסתלק לבית עולמו ואז התחילו ליסוע אל הרה"ק רבי משה מסאמבור זיע"א אביו של רבינו, בשנת תר"א כאשר נסתלק רבי משה זיע"א, התחילו ליסוע אל רבינו זיע"א עד שנת תר"ח שאז נסתלק רבינו, ובין הנוסעים הגיעו אליו גם שני ש"ב הרה"ק רבי יצחק אייזיק מזידיטשויב זיע"א, והרה"ק רבי יצחק אייזיק מקאמארנא זיע"א אשר קבלו ממנו הרבה בסתרי תורה ודברים נשגבים, אשר הם השפיעו אח"כ זאת לתלמידיהם אחריהם.
בימי הנהגתו הביא לו אשה אחת "זילבערנע לייכטער", ונתרגש רבינו מאד מזה ובירך ברכת שהחיינו, ותמהו אנשי ביתו, הגם שעפ"י הלכה יכולין לברך שהחיינו על כלים חדשים, אבל אם הוא בירך בכזה התרגשות בודאי יש לו כוונה מיוחדת בזה, וסיפר להם: שבעת שדודי מו"ח לקח אותי לחתן הבטיח לי "קעסט" ובאמת היה שם עניות גדולה, בשבת היה מה לאכול, וביום א' היה עוד שיריים משבת וביום ב' היה עוד פחות מה לאכול, וכן לא אכלתי כדבעי בכל יום, וחשבתי שזהו לא אכילה ולא תענית, ע"כ גמרתי בדעתי שאתענה משבת לשבת.
פ"א בעש"ק כאשר עמד מו"ח אצל העמוד בתפלת מנחה שהיה מתארך בכל עש"ק לערך ה' שעות, והקהל הגיעו לחזרת הש"ץ, ובאתי ממקוה והיה בימות החורף והקור היה נורא, ונכנסתי לביהמ"ד ועמדתי ע"י התנור, והנחתי ידי למעלה מהתנור שהיה שם חורים לחמם הידים, ומצאתי שם חתיכות לחם יבשות, ואחזני בולמוס ונחשכו מאור עיני מהתענית, ע"כ חטפתי מהלחם והתחלתי ללעוס הפת, וכנראה שזה בילבל את מו"ח מעבודתו הק', והגביה קולו אלי ואמר: אל תירא מהמצב אשר אתה נמצא בה כעת שעוד יהיה לך "זילבערנע לייכטער" ומאז חלפו שנים רבות ומו"ח כבר נסתלק ואני נעשיתי לרבי, ועכשיו הביאו לי ה"זילבערנע לייכטער" ע"כ עשיתי ברכת שהחיינו שנתקיים בי ברכת מו"ח, ולא ברכתי שהחיינו על הלייכטער רק על דברי מו"ח.
פעם התאונן רבינו לפני רבו וחותנו הרה"ק מזידיטשוב על ירידת הדורות שהולך ויורד, ובכה ואמר: ולמי כבר יבוא המשיח, הרכין הרה"ק את ראשו ואמר: "וטפכם אשר אמרתם לבז יהיה ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע המה יבואו שמה ולהם אתננה" דהיינו שלפני ביאת המשיח יהיה דור ירוד מאד, שלא יהיה להם דעת לבחור בין טוב לרע, ולא ידעו לחלק ביניהם, המה יבואו שמה ולהם אתננה, להם יבוא המשיח.
הרה"ק רבי משולם פייש מטאהש זיע"א, הגיע פעם בבחרותו יחד חבריו לראות עבודת רבינו בסעודה שלישית, ונשאר שם עד אחרי הבדלה, אחרי הבדלה נהג הרה"ק מראזלא לשתות כוס טיי או קאווע, ובאותו מוצאי שבת שתה רק מעט מהכוס, וכל הנשאר נתן אל הרה"ק מטאהש זיע"א שעמד אז מאחורי כסאו. והיתה פליאה בעיני כולם, למה שתה רק מעט מן הכוס, ולמה נתן את כל שיירי הכוס לבחור אורח, וכאשר הרבנית שאלה אותו על זה, אמר לה, דער בחור וועט נאך זיין אונזער מחותן, ואחר שעבר שנים רבות הבינו דברי קדשו, כי בנו הגדול של הרה"ק מטאהש זיע"א, כקש"ת הגה"צ רבי מרדכי זצ"ל, נשא את בת רבי שלמה מראזלא בן רבי משה חיים מראזלא [חתן העטרת צבי] בן הרה"ק מקאלוב וחתן רבינו זיע"א.
בקאלוב היה הראש הקהל רבי יעקב פיש, שהיה גברא רבא, והבעש"ט היה דוד לאמו וברכו באריכות ימים והורה לו לעבור לגור בהונגריא, בביתו היו מתאכסנים כל גדולי הדור שהיו מגיעים לקאלוב, והיה לו פנקס מיוחד בו היה רושם כל צדיק בעל רוח הקודש שהתאכסן אצלו ובפנקס הזה היו רשומים שמונים בעלי רוח הקודש. פעם התארח אצלו רבינו זיע"א, והיה מסתפק אם לכלול שמו ברשימת בעלי רוח הקודש, אבל רבינו הרגיש ברוח קדשו מחשבותיו של ר' יעקב, פנה אליו ואמר קענסט מיך אויך אריינשרייבן, ורשמו רבי יעקב. זי"ע.
רבינו היה מפורסם לגאון וקדוש, חיבר ספר "דעת קדושים" על מועדים, ו"עמוד התורה", ו"תעלומות חכמה" על מדרש רבה. הרה"ק בעל דברי חיים מצאנז כותב בהסכמתו על ספר דעת קדושים וזלה"ק: מה לכם הסכמתי, הלא גדלו וטוב חכמתו נודע למשגב. ומי אנכי להעיד על גודל יקר הערך אשר כמעט לא זכיתי להבין דבריו הקדושים וכו'. כי מי אשר חכמת ה' בקרבו יבין כי רב מעשהו וכו', אשר במרומים ידבר, וחביבין עלי דבריו, אשר המה נמשכין ממבועי החכמה והמדע וכלתה נפשי בתשוקת אהבה לשמוע רזי חכמתו כי נעמו. עכ"ל.
ובהסכמתו לספר עמוד התורה כותב בזה"ל: שהוא דבר הפלא ופלא, ובו יראת השם ויחודים נפלאים, אשרי הבא בסודו וכו', כי באמת אור גדול אשר הצמיח ה' לנו על ידו. עכ"ל.
אחרי הסתלקות הרה"ק רבי צבי מזידיטשוב בי"א תמוז שנת תקצ"א נסעו החסידים לאחיו הרה"ק רבי ישכר בעריש אבל לא ארכו הימים כי עלה השמימה כעשרה ירחים אחרי פטירת אחיו ביום ב' דחג השבועות תקצ"ב, ואז נסעו החסידים לאחיו הרה"ק רבי משה מסאמבור, בו' אייר שנת ת"ר נסתלק הרה"ק רבי משה מסאמבור, עבר ההנהגה לבנו ה"ה רבינו הרה"ק רבי יודא צבי מראזלא ורוב חסידי זידיטשוב קבלו מרותו עליהם.
רבינו העיד על עצמו שאין פסוק אחד בכל התנ"ך שחותנו דודו ורבו לא גילה לו בו רזין דאורייתא.
הגאון רבי ענזיל מסטריא הנקרא די אייזערנע קאפ אמר פעם אחת לרבינו: כמדומני אשר הנהגת רעבישקייט להיות גיטער יוד, הוא גם כן תאוה ככל התאוות, והשיב לו רבינו בחכמתו: אמת הדבר, אבל אל זאת התאוה אין יכולין לזכות, עד שמשברין מקודם כל התאוות.
חתנו הרה"ק משינאווא סיפר בזה"ל: הייתי פ"א בפרשת שקלים אצל כ"ק מו"ח הקדוש מראזלא ובשעה שהיה קורא בתורה פרשת "כי תשא את ראש בני ישראל" ראיתי בחוש שהיה מגביה ומנשא למדרגה עילאה את כל ישראל.
הרה"ק בעל שפע חיים מצאנז זיע"א סיפר פעם (בשיעור חורש"י כי תבא תש"מ) שמעתי מפי ה״ר יוסף פריעד שהיה מתלמידיו של הגאון רבי מנחם א״ש שהיה בנו של הגה״ק מהר״ם אש בעמח״ם אמרי אש מגדולי תלמידי החת״ם. והגאון ר׳ מנחם א״ש סיפר לו שפעם אחת איקלע הרה״ק מראזלא לבית הגאון מהר״ם אש. וערכו לכבודו סעודה גדולה, והביאו דגים ובשר ונתנו לפני המהר״ם אש ולפני הרה״ק מראזלא ונתנו לפניהם מזלגות. ומהר״ם א״ש אכל במזלג כדרך בני ארץ הגר והרה״ק מראזלא אכל בידיו וחילק שיריים בידיו, ונענה הרה״ק מהר״ם א״ש ושאל את הרה״ק מראזלא מאיזה טעם אינו אוכל במזלג. והשיבו הרה״ק מראזלא הלא ידי בראה השי״ת כצלם דמות תבניתו, והוא קבע צורתה כמו שאחז״ל (ברכות י.) צר צורה בתוך צורה, ובידי זאת נתתי צדקה, והנחתי תפילין בידי הימנית על ידי השמאלית, ובה פתחתי את הגמרא ללמוד בה, ועשיתי בה מצוות רבות, ואף עתה קודם הסעודה נטלתי את ידי כתקנת חז״ל וברכתי על נטילת ידים. ואיך אניחה ואטול את המזלג אשר גויים יצרוה, ולא ברכו עליה מעולם זולת על טבילת כלים. ומיד השליך הגאון מהר״ם א״ש את המזלג מידיו.
וכשהביאו לפניהם קוגל והיה רותח מאד, ובכל זאת אכל המהר״ם א״ש בידיו עד שנכוו ידיו, ושוב לא אכל במזלג לעולם.
סיפר הרה״ק מליסקא בעל אך פרי תבואה זי״ע כיצד נעשה לחסיד, כי בימי נעוריו למד באחת הישיבות הגדולות, ורבותיו היו מאותם שלא נמנו בעדת החסידים, וכמובן שאף הוא היה כמותם. לאחר נשואיו התענה כמה ימים תענית הפסקה, וברצונו היה להשלים תענית משבת לשבת, אולם מאחר שהתענית היתה כבידה עליו ולא היה יכול ללמוד הלך ברגל לרבו, וכשהגיע אליו נתעלף מחמת חולשה, ורק בקושי רב נתעורר ע״י הרופא, ולפתע נפקחו עינו והתחיל להכיר על מצח בני אדם את מעשיהם הטובים והרעים, וכמובן תלה זאת בזכות תעניתו, והחליט בנפשו לנסוע לגאליציע אל צדיקי הדור, כדי לתהות על קנקנם, כפי שזכה להכיר את רבותיו ראשי הישיבות אשר למד אצלם, ועלה בידו לעמוד על טיבם ועל טיב חבריו, ולראשונה נסע לעיר ראזלע אל רבינו הרה״ק מראזלע זי״ע אשר היה מפורסם גם לגאון, ולכן בחר בו ראשון להכיר אותו ולתהות על קנקנו בהסתכלות על מצחו, והיה כאשר אך נכנס לחדר הרה״ק מראזלע זי״ע גער בו ואמר לו בזה״ל, וכי אם אדם מתענה חצי הפסקה כבר קנה עולמו בשעה אחת, להיות צופה נסתרות ולבקר מומם של צדיקים, לאט לך אברך יקר, ברגע אחד לא נעשים לנביא ע״כ. ומיד הפסיק לראות מה שראה, ברם נוכח לדעת כי הרה״ק מראזלע צופה ברוח הקודש, ושהה שם תקופה קצרה וקיבל תורה ויראת שמים מהרה״ק מראזלע, משם נסע להר״ק ר״ר מאיר מפרעמישלאן זי״ע, וברגע שדרכו רגליו על מפתן בית הצדיק, שאל אותו הרה״ק רבי מאיריל, אמור נא אברך האם היטב כיבד אוך הרב מראזלע, ואז נוכח כי גם בפרעמישלאן שורה רוח הקודש, ומאז נתדבק בצדיקים רועי החסידות עד שזכה להיות בעצמו רועה נאמן לעדת חסידים אשר הסתופפו בצלו.
מסופר: כשבתו הצדיקת מרת הינדא ע"ה שכבה על ערש דוי, קודם פטירתה שאל אביה הק' כמעט בכל רגע על מעמדה, כי מאד היתה חשובה בעיניו. אולם בשבת האחרון ממחלתה הלך לבקרה אחר תפלת שחרית, וצוה לכל העומדים שם שיצאו, וסגר א"ע עמה לבדו, ואח"כ יצא, ולא אמר א 'גיטען שבת' כנהוג ולא שאל עליה יותר כל יום השבת. והיא אסתלקת באותו השבת ונפטרה. והיה זה בשבת לפני סליחות, ולא נודע מה היה הענין שסגר א"ע עמה לבדו.
ויהי אח"כ בחג הסוכות בליל ראשון, בכניסתו לסוכה בשמחה כמנהגו בקודש לנשק כל הדפנות וכל מקומות מהסוכה בליל ראשון בכניסתו לסוכה בשיר ושבח. ותיכף אחר בציעת הפת, אמר בזה"ל: מיר וועלין דער ציילען אביסיל פון אונזער טאכטער הינדא ע"ה. ווען מיר זענין שבת פריא אריין געקומען, האבין מיר שוין גיזעהן איך הדבר עומד, וסימן כי לא שאלנו יותר כל יום השבת על מעמדה, האבין מיר זיך בארעכינט, אונזער צער וועלין מיר שוין מקבל זיין באהבה, נאר וואס וועלין מיר טאהן מיט דעם צער פון הייליגען שווער דער רבי, אז ער וועט בעולם העליון גיוואהר ווערין אז דער גילדינער שטריק איז געריסען גיוואהרין, דער התקשרות מיט נכד רבו של חותני – רבי משה לייב מסאסוב (כי בעלה של בתו היה הרה"צ רבי יעקב הגר מזאבילטוב בן בתו של הרה"ק מסאסוב) האבין מיר זיך מיישב גיוועזין מיר קענען דען נישט דאס וואס אלישע הנביא האט געטאהן עם בן השונמית 'ויסגור הדלת... וישם פיו על פיו' וגו' ? וע"כ סגרנו הדלת, והיה ברצונינו לעשות כמו אלישע. ובא אלינו תיכף חותני ומורי ואמר לנו: בני, כלך לך מזה כי הוא ענין מסוכן. ואח"כ התחיל רבינו לומר תורה על הפסוק ואורח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום וכו' והאריך בדרוש.
סיפר נכדו הרה"צ ר' מנחם מענדל מזאבילטוב בן בתו מרת הינדא ע"ה, (שהוא נתגדל בבית רבינו כשנים עשרה שנה) שראה איך שזקינו הק' כתב ספריו בכל יום מעוטף ומוכתר בטו"ת סגור ומסוגר. ובעת שחלה חליו האחרון ביקש לפני פטירתו שיגישו לידו הכתבים שלו, ועיין בהם, ואמר: מיר לאזין נישט איבער קיין בן זכר, נאר תמכתי יתידותי בספר החכמה. איך זאל נישט קענין דעם מחבר, וואלט איך געזאגט אז א מלאך אלקים האט עס געשריבען. גלייבסט אונז, מיר מוזין זיך אצונד אסאך מיטשען מיר זאלין פערשטיין וויא אזוי מיר האבין דעמאלט גימיינט ווען מיר האבין דאס געשריבען.
בשנת תר״ז סמוך לימים הנוראים חלה הגה"ק את חליו, אשר נפטר בו. ובר"ה ויוה"כ שנת תר"ח כבר לא עצר כח לעבור לפני התיבה, והביאו אותו ביוה"כ במיטתו לבית מדרשו. וכשהגיע הש׳׳ץ לסדר העבודה, לפיוט "והכהנים והעם העומדים בעזרה", פקעה סבלנותו של החולה הקדוש והתלקחה בו אש ה׳, ובקול חוצב להבות אש צעק ברתח וחלחלה "את השם הנכבד והנורא" והטיל את עצמו בכל כחו מן המטה לארץ, עד שכמעט שנתפזרו עצמותיו מן ההפלה ההיא. ותהי חרדת אלקים על כל הקהל אשר בבית המדרש. (צבי לצדיק)
בשנה האחרונה לחייו שנת תר"ח בהושענא רבה שבועיים לפני הסתלקותו אחרי הושענות והתפלה, סגר עצמו עם כותב אחד, וסידר לפניו את צוואתו, וגילה לו כי בקרוב אחר החג יסתלק לעולמו, והזהירו שלא יגלה זאת לשום אדם, והכותב יצא מביתו ודמעתו על לחייו בעינים אדומות מבכי, אבל לא גילה לשום אדם עד לאחר יציאת נשמתו הקדושה, אז הוציא הצוואה שנכתבה בהוש"ר.
ביום א' ז' מר חשוון תר"ח מספר רגעים לפני פטירתו אמר בקול רעש גדול את עשרת הדברות ופרשיות קר"ש ברעש כזה אשר לא נשמע מימיו, והיה נראה בחוש שמוסר נפשו להשי"ת בקדושה ובטהרה.
זוג' הרבנית שהבינה כי קרבו רגעיו האחרונים פרצה בבכי, אך רבינו ביקשה שלא תפריע לו כי הוא עוסק כעת ביחודים שמסר האריז"ל לייחד בשעה זו, ועלתה נשמתו הטהורה ביום ז' מר חשוון ויבכו אותו כל בית ישראל. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן.
רבינו השאיר אחריו ברכה הסה׳׳ק דעת קדושים על כל מועדי ה׳ וסה׳׳ק עמוד התורה מלא יחודין קדישין על אתוון דקריאת שמע ברזין עליונים מלאים זיו ומפיקים נגה וס׳ תעלומת חכמה על מדרש רבה.
מלבד ספריו הק׳ הניח אחריו חתנין רבנן ותלמידים גדולי ישראל. חתניו היו: הגה"ק המפורסים רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם זיע"א, שמילא את מקומו ברבנות בראזלא, ואח"כ היה אבד"ק שינאווא.
הרה"צ ר' יעקילי מזבאלטוב זיע"א אבד"ק יאס
הרה"ג החסיד ר׳ אלכסנדר טויבש זצ׳׳ל אבד׳׳ק וואסלוי ברומניא.
הרה"ג החסיד ר׳ שלמה זצ׳׳ל אבד"ק ראזלא.
