רצון טוב האט געשריבן:
דף נ"ב איז די ר"ן און רש"י מחולק איבער די סיבה פון דבר שיל"מ פארוואס ס'אינו בטל, ווי כאפט עס אלץ א חילוק ?
כבר דשו בה רבים צו דער ר"ן איז נאר מוסיף א טעם, צי ער איז מחולק. די נפק"מ כאפט אין כמה וכמה דברים והדברים עתיקין.
דאהי איז עס ניי צייכן צו די דברים עתיקין
די גרויסע קשיא ווערט שווער ביי ספק ביצה שנולדה ביו"ט וואס איז אסור אלס דבר שיל"מ, וואו דער טעם הר"ן קומט בכלל נישט אריין, מוז מען בע"כ צוקומען צו רש"י עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר.
בדף ס: מקשה הר"ן למה בתענית אין אומרים שיצטרך שאלה לכשתחשך ומתרץ עפ"י דרכו
לכאורה לפי מאי דמסיק דכל דין שצריך שאלה הוא בצירוף עם העבירה שעבר בנדרו, ולפי"ז כ' הר"ן דבדבר מצוה א"צ שאלה, מיושב בזה קושית הר"ן מתענית, אם לא שנאמר שגם נדר להתענות יום אחד מיקרי כאילו בנה במה ובפשטות הענין של קבלת תענית יחיד מיחשיב דבר מצוה וצ"ע
מיללער האט געשריבן:
בדף ס: מקשה הר"ן למה בתענית אין אומרים שיצטרך שאלה לכשתחשך ומתרץ עפ"י דרכו
לכאורה לפי מאי דמסיק דכל דין שצריך שאלה הוא בצירוף עם העבירה שעבר בנדרו, ולפי"ז כ' הר"ן דבדבר מצוה א"צ שאלה, מיושב בזה קושית הר"ן מתענית, אם לא שנאמר שגם נדר להתענות יום אחד מיקרי כאילו בנה במה ובפשטות הענין של קבלת תענית יחיד מיחשיב דבר מצוה וצ"ע
ראה בשלמי נדרים מה שמביא מידות נדרים, (מהשו"מ ביד שאול סי' ר"כ סק"א).
בדף סד. במתני' ועוד אר"א פותחין בנולד וחכ"א, כיצד וכו' ונעשה סופר או שהיה משיא את בנו וכו'
בשלמא כשנעשה סופר פירשו המפרשים דצריך לו משום שהוא כותב שטרות העיר (תוספות) או שהפי' שנעשה ת"ח והכל צריכים לו להוראה (רא"ש, ברטנורא - והמפרש הביא ב' הפירושים), אלא כשמשיא את בנו מה זה משנה להנודר? פירשו התוס' והרא"ש ואחריהם הרע"ב אחרי שמשיא את בנו "צריך לילך וליכנס לביתו לחופת בנו" והר"ן פירש "ורגילין לאכול בסעודת הנישואין"
מעניין אם המפרשים דייקו בחילוק הפירושים ובהבנת הדברים, וכי מה איכפת ליה להנודר שחבירו משיא את בנו.
כבר הבאתי באשכול הסמוך את דברי התוס' מסכת גיטין הנוגע לשיעור השבוע בדף סה. בסוגית הגמרא בענין של המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו, בעיוני בדברי התוס' נתקשיתי להבין דבריהם הקדושים, אמרתי אעלהו כאן ואולי ע"י דיבוק החברים אזכה לקבל ביאור הדברים.
כתבו התוס' גיטין לה: בד"ה ליחוש, בביאור דברי הירושלמי בנדרים דמדמי הפלוגתא בטעם ההלכה במודר הנאה מחבירו שאין מתירין אלא בפניו אי מפני החשד או מפני הבושה, בפלוגתת ריב"ב (ר"י בן בבא בבלי יומא פו: ור"י בן בתירא בירושלמי שם) ור"ע אי צריך לפרט החטא בעת שיתודה או לא
ופירשו בתוס' דאי הטעם מפני שיתבייש בודאי צריך לפרט את חטאיו כדי שיתבייש מחטאיו, אבל אם הטעם בנדר הוא מפני החשד היינו שלא יחשדוהו שעבור על נדרו, הכא בוידוי לא יפרט את חטאיו "שלא יחשדוהו בשאר עבירות".
מלבד מה שקשה דלא דמי האי חשד להאי חשד, אבל יותר קשה ההגיון בדברי התוס', מי שמתודה על חטאיו ואינו פורט את מעשיו אין חושדים אותו על עבירות שעשה, ומי שפורט את חטאין חושדים אותו שעשה עבירות אחרים שאינו מתודה עליהן? כלפי לייא
לריב"ב צריך לפרוט חטאיו בפני כולם בקול רם וא"כ איכא חשד, לר"ע מתודה בינו לבין קונו וא"כ ליכא חשד. עיין ב"י או"ח סימן תרז סעיף ב שבשתיקה גם ר"ע מודה שיכול לפרוט חטאיו.
הבוחר בטוב האט געשריבן:
לריב"ב צריך לפרוט חטאיו בפני כולם בקול רם וא"כ איכא חשד, לר"ע מתודה בינו לבין קונו וא"כ ליכא חשד. עיין ב"י או"ח סימן תרז סעיף ב שבשתיקה גם ר"ע מודה שיכול לפרוט חטאיו.
הבוחר בטוב האט געשריבן:
לא משום שפורט אלא משום שמתוודה "בקול רם" שעשה עבירות וא"כ יחשודוהו בעוד. משא"כ לר"ע שמתוודה בשתיקה.
בתוס' כתבו שהדין של צריך ל]פרט חטאיו לא תלוי בטעם הדבר של הדין של אין מתירין לו אלא בפניו, דאם הטעם שם מפני הבושאצריךלפרט את חטאין דיתבייש ויהא זה לכפרה (היינו שיטת ריב"ב), ואם הטעם שם הוא מפני החשד כאןאין צריךלפרט את חטאיו מפני שיחשדוהו.
הבית יוסף וכל שאר נושאי כלי השו"ע לא הביאו את דברי התוס' ממס' גיטין רק הסוגיא ביומא - רק הפרי חדש בסי' תר"ז העתיק את דברי התוס' והקשה מזה לענין ההלכה עיי"ש, אבל לא ראיתי מי שיברר את דברי התוס' למה אם לא יפרט את חטאיו רק יתודה בכלליות שחטא לא יחשדוהו על עבירות, רק אם יפרט יחשדוהו על שאר עבירות וצ"ע
עפעס פארשטיי מיר זיך נישט דא, וואס איך זאג איז, די נקודה איז נישט צו ער דארף זיך מתודה זיין בכלליות צו בפרטיות, נאר למ"ד צריך לפרט דארף ער זיך אויפשטעלן "ברבים" חטאתי עויתי פשעתי. ולמ"ד אין צריך לפרט איז נישט די נקודה בכלליות יא, נאר ער זאל זיך נישט מתודה זיין ברבים, נאר שטילערהייט כדי שלא יחשודוהו בעוד עבירות. און שטילערהייט קען ער אפילו מפרט זיין וע"ז הבאתי הב"י.
אפשר זענט איר מפרט ווי תוס' זאגט אנדערש, וא"ת אז תוס' דערמאנט גארנישט וועגן מגלה זיין צו נישט, דאס איז ווייל ער כאפט אן די לשון הברייתא, אבער ס'איז קלאר דא א מח' צו ער דארף מגלה זיין צו נישט, און אז איר וואט אריינקוקן אינם פר"ח וואס איר האט צוגעצייכנט שטייט דארט אויך אז די צושטעל צו נדרים איז די חלק פון מגלה זיין לרבים.
בדף סח. דנדרה מתרין זיתין וכו' ואי אמרי' מיגז גייז לקייא. הר"ן בד"ה ואי אמרת, נתקשה למה נקט ב' זיתים הרי מלקות בקונמות הוא אף בכל שהוא, ותירץ בג' אופנים וא' מהן דהכוונה כאן הוא לענין קרבן מעילה למ"ד יש מעילה בקונמות, וקרי לזה 'לוקה' כדאשכח במס' בבא מציעא (מג.) ילקה בחסר וביתר
המהר"צ חיות נתקשה בכפליים על דברי הר"ן בזה, חדא למה הביא ממרחק לחמו דשייך לומר לוקה על ממון, הלא זה לא מכבר למדנו גמרא מפורשת במס' כתובות (מו.) מאי לוקה ממון, ועוד הקשה דתשלומין וקרבן הם ב' ענינים, ומה שמצינו שחיוב תשלומין נקרא 'לוקה' אין מזה סמך שגם חיוב קרבן יקרא לוקה עיי"ש ונשאר בצ"ע
ולפענ"ד קושיא חדא מתורצת בחברתא, דשם בבבא מציעא (מג:) מסיק הגמ' בפירוש הדברים של ילקה בחסר וביתר, דמיירי מגזלן שגזל רחל וילדה או שגזזה והגיזות וולדות חוזרין להנגזל ולא אמרי' דקני ליה הגזלן. וזה אינו מדין 'תשלומין' אלא דקנסינן ליה דלא קנה את הגיזות וולדות, וזה דמי טפי לחיוב הבאת קרבן, וממילא הרחיק הר"ן להביא את לחמו, שהרי משם אכן נראה שגם דבר כזה נקרא 'ילקה' ודו"ק
מיללער האט געשריבן:
האב והבעל מפירין נדרים רק ביום השמיעה, נסתפקתי מה הדין אם האב או הבעל אומר 'מופר לך מהיום ולאחר ל' יום' האם הנדר מופר או לא?
מדברי הגמ' והר"ן נדרים ע. יש לנטות ימין ושמאל בשאילתא דא, דמצד אחד אומר הגמ' באומר 'מופר לכי למחר' 'מהיום קאמר' ומשמע דזה מהני בברור אלא שהגמ' מדחה דאולי הוא כמו שאמר שעד למחר יתקיים הנדר וממילא לא הוי כמו שאמר 'מהיום'.
או כלך לדרך זה, להצד של 'כיון דקיימו היום למחר כמאן דאיתיה דמי' היינו כיון שאנו רואין שהוא רוצה בקיומה עד שעת הפרתו שוב לא מהני הפרה לאחר יום השמיעה, וזה הסברא אולי נמצא אפי' אומר בפירוש 'מהיום' שהרי מוסיף ולאחר שלשים יום, היינו שעד ל' יום תהי' הנדר קיים, אבל למעשה כשיגיע הל' יום תתבטל הנדר למפרע מיום שמעו וחוזר חלילה.
אשמח לקבל מקורות וספרים שדנים בזה
מיללער האט געשריבן:
בגמ' להלן בדף עב: יש ציור דומה לזה עפ"י פי' הר"ן, והוא דבעל או אב יכול להפר נדר קודם ששמע על קיומה, ואומר שהנדר תופר מעכשיו לאחר שישמע, והוא כמו מהיום ולאחר ל' יום לגבי מה דשקלינן וטרינן אי מהני תנאי בהפרת הנדר
(ועי' בר"ן עג. ד"ה סבר דלמא דכ' דאחר שהפר הפרה כזו מעכשיו ולכי שמענא תו לא מצי למיהדר, וברש"ש שם תמה ע"ז למה לא יהי' יכול לחזור כמו במקדש אשה לאחר ל' יום דקיי"ל כריו"ח דחוזרת, ותי' דשא"ה דאמר 'מעכשיו' וכשיטת שמואל דתנאה הוי עיי"ש ולא הבנתי תירוצו שהרי לשמואל יכול לחזור עד ל' יום ולמה לא יוכל לחזור כאן קודם ששמע וצ"ע שוב מצאתי דהרש"ש כ"כ לשיטת הרמב"ן הובא בר"ן קידושין פ' האומר דבמעכשיו לא מהני חזרה ואתי שפיר, ועי' ברעק"א כאן בנדרים)
אולם אפשר לחלק ולהפריד ביניהם לגבי שאלתי, משום דכיון דאנן קיימין התם דשמיעה הוא תנאי בהפרת הנדר, ועד שלא שמע הרי אין כאן הבעיא של 'עבר יום שמעו ולא הפר' משא"כ כשכבר שמע, והתורה נתן לו זמן להפר עד שתחשך, והוא מאריך את הזמן לל' יום אולי מיקרי שעבר יום השמיעה בלי הפרה אפי' אם למעשה כשיגיע יום הל' יהי' הנדר.