אידישע וועלט פארומס

והתירוץ (היאך הצדיק יכול להפוך כביכול מחשבת הבורא) דידוע דכל התהוות שבעולם הכל נעשה על ידי חכמה, כמ"ש כולם בחכמה עשית. ועינינו רואות שהחכמה מקשרת יחד ומתווכת שלום אפילו בין שני דברים הפכים, כמו היסודות, שאלולי החכמה שביניהם לא היו יכולין אש ומים לדור יחד, ואעפ"כ אנו רואין שהם מורכבים יחד, והכל מפני שהחכמה בינותם, וכל אחד רואה האי"ן שבחכמה, על כן הוא אינו מתגבר על חבירו, שהוא רואה שהאי"ן הוא חיותו.
וכתיב חכמות בחוץ תרונה, תרין חכמת עלאה ותתאה. וזהו חכמות אפילו כשהן בחוץ דהיינו חכמה תתאה (-המתגלה במלכות, ואיננו עיקר ההשגה האלקות), אעפ"כ תרונה, שחכמה היא העיקר וחכמה הוא המהווה כל הדברים. וכל השתנות שבעולם אי אפשר בלא חכמה, דהיינו האי"ן, שעינינו רואות שמביצה אין יכול להיות אפרוח עד שמפסיד הביצה מכל וכל, ויכניס רגע אחד בשער האי"ן, ואח"כ יכול להיות השתנות מביצה לאפרוח. ועל שם כן נקרא חכמה כ"ח מ"ה, שהוא האי"ן והוא היולי של כל העולם והוא הפושטת צורה ולובשת, על כן בה מעשה השתנות.
וכתיב ה' בחכמה יסד וכו' שהש"י מצמצם את עצמו ושורה בחכמה וכתיב בראשית ות"י בחוכמת' שבה ברא כל מה שברא. ועל זה נאמר בברית מנוחה יושבת בחיק המלך והיא סוכנת למלך וכו'. ר"ל התענוג והשעשועים שלו בה כביכול עד שצמצם את עצמו כביכול וד"ל. (ועוד שמעתי שהוא מהדברים המקטינין את עצמו שהיא י' ע"כ הביאה למדת צמצום).
וכל הנ"ל נאמר על חכמה עלאה, ואח"כ נמשך ממדריגה למדריגה עד סוף כל המדריגת, ובסופם שוב נתגלה בה חכמה דהיינו י' תתאה, וזו החכמה מושגת ונראה בעה"ז דהיינו צורכו של כל דבר מה שנצרך לעולמו, ותענוגו וזהו חיותו והויותו של אותו דבר כנ"ל. והמבין יבין. שכן בפרטות כל עולם בפ"ע שתחלתו הוא חכמתו ואח"כ בסופה נתגלה גם כן חכמה וזהו חכמה של עולם התחתון עד סוף כל המדריגות. [וזהו למעלה רי"ש חכמה עלאה, למטה שי"ר חכמה תתאה].

וידוע מ"ש בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית, דהיינו שעלה לפניו ית' התענוג מן הצדיקים העתידין להיות, ובשבילם נברא העולם. וזהו נמלך הקב"ה בנשמותיהן. ר"ל עצם התענוג מה שיש לו מן הצדיקים מה שעושין מעשים טובים, ובזה ממשיכין תענוג ושפע וחיות בכל העולמת, וזהו עצם התענוג שלו, כמ"ש במ"א שהתענוג הוא החיות של כל העולמות והויותן, כמ"ש כולם בחכמה עשית וד"ל נמצא העולמות הם התענוג, ובמה שעושין תענוג לו ית' בזה מקיימין העולמות על ידי מעשים טובים שלהם.
וזה מה שממשיכין לו ית' תענוג, הוא נקרא תענוג העליון דהיינו חכמה עלאה. ומה שממשיכין תענוג לעולם, זהו חכמה תתאה.
וזהו בין תרין צדיקים עלמא יתיב, דהיינו ב' המשכות הנ"ל המשכה א' לתענוג עליון כנ"ל והב' לתענוג הב' כנ"ל חכמה תתאה.
נמצא מ"ש בשביל ישראל וכו' ומה שת"י בחוכמתא, הכל עולה בקנה א' כי חכמה הוא התענוג וישראל הם העושין התענוג קודש ישראל ראשית.

ותרין צדיקים הנ"ל הם תמונת תרין אתוון, צדיקכפופה ופשוטה.
ה כפופההיא נוקבא, שנכפפה לקבל מעלמא דדכורא, זהו יו"דדהיינו חכמה. כי כשהצדיק רוצה להתפלל ולהמשיך שפע, מתחלה משתחווה דהיינו שנכפף קדם עלמא עלאה בתמונת נו"ן כפופה, אך כל עצמו מתלבש ביראה דהיינו חכמה, ראשית חכמה יראת ה', דהיינו שמעלה על לבו וזוכר לפני מי הוא עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. ונופל עליו יראה גדולה אימה ובושה, וזהו השראת שכינה, דהיינו יראה פנימית חכמה, בגין דאיהו רב ושליט, ונופל עליו כ"כ יראה עד שהוא בטל ממציאות נגד המלך, ונכנס לשער אי"ן שהוא חכמה יו"ד. ובזה מקשר היו"ד עם הנו"ן כפופה ונעשה צדיק כפופה, אך עדיין הוא בחינה יו"ד תתאה דהיינו יראה, ועי"ז מוסף תענוג להש"י וזהו העצם שעשועים שבשבילה נברא העולם. כמו האב שיש לו תענוג כשהבן מבקש ממנו דבר ונותן לו. וזהו בראשית ירא בושת והכל אחד התרגום יונתן והמד' הנ"ל.
והצדיק כיון שנכנס בשער אי"ן כנ"ל אז מקשר את עצמו לחכמה עלאה בזה, דכיון שהוא עצמו אי"ן והאי"ן אינו מתאוה לשום דבר. וזהו ויקח מאבני וכו' דידוע שהאבנים הם האותיות והנה כשהצדיק מתפלל באותיות ומקשר את עצמו עד חכמה עליונה כנזכר, דהיינו כשהוא כבר נכנס לשער אי"ן ומעלה על לבו שאלמלא כח הש"י שבו אז היה אפס מוחלט א"כ הכל כח הש"י. והדיבור הוא העולם הדיבור של הש"י שבו נברא העולם. ועולם הדיבור נמשך מחכמה שהוא תענוג והשעשועים של הש"י מה שיש לו מן העולמות. וגם עתה הוא מדבר רק בשביל שעשועים הש"י ובזה מחזיר האותיות לשרשן דהיינו חכמה שממנו נמשכו. וזהו ויקח מאבני המקום דהיינו האותיות וישם מראשותיו דהיינו לשרשם רק בשביל תענוג המלך ובזה נתקשר הצדיק לחכמה עלאה כנ"ל ומתלבש בדיבור שלו ומכוונה הנ"ל ורצונית שלו בה ממשיך שפע ורצון העליון לחכמה וממנה ולמטה עד סוף כל המדריגות.

וכשנמשך, נקרא צדיק פשוטה, דהיינו ץ פשוטה שנמשכת כנודע. ו-י שהוא חכמה שמתקשר בה.

וכל הנ"ל נקרא מלך: ךפשוטה הוא רצון העליון שנמשך אל ה- לשהוא הג' קווין שלמעלה שביחידות נקרא ג היינו ה-ו שהוא המשכה ובסופה י שהוא נותן ל-ד כמ"ש ג"ד גומל דלי'.

אבל בעשירות נקרא ל דהיינו המשכה שבאה מלמעלה לתמונת נ שזהו ג"כ תמונת ל.

ואח"כ מהלמ"ד ל-מ מ-לכות. וזהו הצירוף מלך וזהו הדיבור שהי' לו עליה עד למעלה בשביל השעשועים לעילא כנ"ל. ועי"כ נמשך גם לתתא.

וידוע שהצדיק נקרא כל, וזהו לא הכל בקימה ולא הכל וכו' דהיינו תרין צדיקים הנ"ל לא שניהם בשוה כ"א מלך בקימה דהיינו שיש לו עליה לעילא כנ"ל ושרים בהשתחוויה דהיינו המשכת לתתא דהשתחוויה היא המשכה על כן תיקנו השתחווי' לפני הש"י ודו"ק.

וזהו ויסעו ממרה ויבואו אלימה, דאותיות אלימה הוא אותיות אלהי"ם רק הצירוף הוא כך. אלימה נקרא דבר שהחסד שבו אינו מושג. וזהו אלי [מה] הוא החסד שאינו מושג, ואלי לשון אל י' החסד הנמשך מהחכמה הי'.

וירכיבהו במרכבת המשנה וכו'. הנה כל אדם צריך לראות שלא יהא בחי' נוקבא לשום דבר, דהיינו שלא יהא להוט אחר תאות ולא יהא מקבל תענוג מהם שאז הוא בחי' נוק' להתאות, רק יהיה בחינת נוקבא לעבודת הש"י ואיתא (ויקרא רבה כג,ט) יוסף מדילי' נתנו לו פיו שלא נשק לעבירה ועל פיך ישק וכו' דהיינו שלא היה נוקבא להתאוה, לכך זכה למדריגת חכמה ונעשה בכור כמ"ש נתנה בכורתו ליוסף ובכור נקרא חכמה.
ועל כן הם (בכ"ר) אותיות שניות ביחידות ובעשירית ובמאות שהוא משנה למלך המחבר המלך והעם, דלפני ב' הוא א' מלך שאין למעלה ממנו דלפני א' מה אתה סופר.
ואחר אותיות בכ"ר הוא גל"ש שהוא שגל נוקבא, אבל מי שהוא בכור בחכמה, ממילא הוא אינו דבוק בשום תאוה לפי שהתאוה אינה אלא במי שדבוק בזמן דהיינו שלפעמים בזמן מה חסר ממנו הדבר שמתאוה אליו, ובזמן מה מלאים לו כל תאותיו.
אבל מי שהוא דבוק בחכמה שהוא למעלה מהזמן, ושם החסרון והמלוי הוא בפ"ע בלתי נפרד וד"ל, הגם דאיתא דיוסף זכה למדת התקשרות והשבטים הן איברין דשכינתא, המבין יבין דעצם התקשרות הוא חכמה באמת, ונמשך מהמוחין, ועל כן איתא בזוהר ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר דלאו אורחי' לגלות לפי שהוא מעלמא דאתכסיא, ועל כן זכה יוסף לה לפי שהוא דבוק לחכמה כנ"ל,.
ועל כן אמר פרעה רק הכסא אגדל ממך היינו ההתכסות לפי שיוסף היה מעלמא דאתכסיא כנ"ל, אך פרעה לא היה יכול לבוא לזה לפי שהיה דבוק לתאות, ע"כ פרעה לשון גילוי שלא היה יכול לבוא לעלמא דאתכסיא, אבל שם יוסף היה צפנת פענח דמטמרין גליין לי' וד"ל, וזהו וירכיבהו במרכבת דיש במשמעות לשון בכר כנ"ל [כי אותיות מבכרת הוא אותיות מרכבת] המשנה דחכמה הוא משנה למלך כנ"ל אברך אב בחכמה רך לשון מלך ריכא ובר ריכא דהוא מחבר המלך והעם דהיינו כת"ר הוא מלכות עולם העליון: