געדאונלאוד א כת"י פון ר' דוד אויף מס' שבת, ויתכן שישנו שם חידושים לחנוכה שלא נכנסו לתוך הקובצים שפרסמנו. ואי"ה איבערסאיאר לחנוכה נעבור עליו. אז משיח וועט שוין דא זיין וועלן מיר זוכה צו הערן תורה פון ר' דוד אליינס...
אתחיל במצוה... דאס ערשטע בלעטל: דף כ"א ע"ב תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין, נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים וכו'. בתוס' ד"ה והמהדרין מן המהדרין, נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים. אבל אם עושה נר לכל אחד [אפי' יוסיף מכאן ואילך] ליכא היכרא (שיש לומר) [שיסברו] שכך יש בני אדם בבית עכ"ל. והרמב"ם (פ"ד מהל' מגילה וחנוכה [ה"א וה"ב] כתב) וז"ל: מהדרין מן המהדרין עבדינן נמי הידור ראשון, דהיינו נר לכל א' וא'. אם היו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות, ובליל שני עשרים, ובליל שלישי שלשים ע"כ. ועיין בהר"ן ז"ל שמביא דברי הרמב"ם הנ"ל ומוסיף בדבריו וז"ל: ובתוס' (משמע דלא אמרינן הכי) [אמרו דלא משמע הכי] דאם כן ליכא היכרא וכו' עכ"ל. י"ל דדבר זה תלוי באשלי רברבי בפלוגת' דר' יוסי בר אבין ור' יוסי בר זבידא שמביא הש"ס שמחולקין בטעמא דב"ש וב"ה, דהנה אי אמרינן דטעמא כנגד הימים הנכנסים ונגד הימים היוצאים, א"כ עכצ"ל כפי' התוספו' דמהדרין מן המהדרין לא קאי אלא אנר איש וביתו, דהא מהאי טעמא קרינן להו מהדרין מן המהדרין משום שיש יותר הידור דאיכא היכירא כשמוסיף והולך או מחסר, וא"כ לא הי' היכר כלל כמו שכתבו התו'. משא"כ אי אמרינן דטעמי' דב"ש נגד פרי החג וב"ה סבר מעלין בקודש ולא מורידין, א"כ י"ל דב"ש וב"ה קאי אמהדרין, וליכא לאקשוי קושי' התוס' דהא ליכא היכירא, [ד]י"ל לפי טעם זה לא בעינן היכירא כלל כנגד הימים הנכנסים או היוצאים, רק שעושין כן נגד פרי פרי החג או שמוסיפין משום מעלין בקודש וכו'. ולפ"ז צדקו דברי הרמב"ם הנ"ל די"ל שהוא סובר דהטעם דב"ש נגד פרי החג וטעם דב"ה משום מעלין וכו' הוא עיקר. ולפ"ז לא נפקא מיני' מידי אם איכא היכירא או לא, לכך מפרש דמהדרין מן המהדרין קאי אמהדרין. והתוס' מפרשי' אליבא דמ"ד דטעמי' דב"ש וב"ה משום ימים הנכנסים ויוצאים, ולפ"ז צ"ל ב"ש וב"ה אלא אנר איש וביתו [קאי]. ועד המסייע לדברי הרמב"ם ז"ל כמ"ש ממעשה שהביא הש"ס ב' זקינים היו בצידן א' עשה כב"ש וא' עשה כב"ה, זה נותן טעם לדבריו נגד פרי החג, וזה נותן טעם לדבריו מעלין בקודש וכו' עכ"ל. והנה אי אמרינן דטעמי' דב"ש וב"ה משום היכר נגד ימים הנכנסים והיוצאים, א"כ אכתי ליכא להכירא כלל, דאי עביד כב"ש שפוחת והולך ומדליק ביום א' ח' נרות, אכתי י"ל דלמא יום ח' הוא, והאי דמדליק ח' נרות דעביד כב"ה. וכן אם מדליק ביום הראשון רק א', אכתי י"ל דלמא יום ח' הוא ועביד כב"ש, וא"כ מאן מפיס, ואחד מי יודע אם הוא שמנה כדעת ב"ש, או יום ראשון הוא כדעת ב"ה. וכן שמונה מי יודע. אלא צ"ל דס"ל להני תרי זקינים ד[חד] עביד כב"ש וחד עביד כב"ה, ע"כ טעמי' משום פרי החג וכו', וע"כ צ"ל כמ"ש לפי דעת הרמב"ם ז"ל. ולפ"ז י"ל דרש"י סובר ג"כ כדעת הרמב"ם ז"ל דמהדרין מן המהדרין קאי אמהדרין, ואם נפשך לומר אכתי לא ידעינן אם הוא מן המהדרין מן המהדרין, ודאי לאותו המ"ד דס"ל דהטעם דב"ש נגד פרי החג וטעמי' דב"ה משום מעלין בקודש וכו' ניחא, דבאמת לא בעינן היכירא כלל כמ"ש למעלה. אבל למ"ד דס"ל דטעמא נגד הימים הנכנסים והיוצאים עדיין לא פלטית, ומאן גלי' רזי' אם הוא מן המהדרין מן המהדרין, י"ל דבאמת המהדרין מן המהדרין לא היו מדליקין מבחוץ כלל, אלא בעל הבית לחוד הוא היה מדליק מבחוץ משום פרסומי ניסא, אבל בני ביתו לא היו מדליקין אלא מבפנים, וא"כ המהדרין מן המהדרין קאי אמהדרין, וליכא למימר דאכתי ליכא היכר כלל דלמא כך בני בית יש שם באותו הבית, זו ליתא, דהא המהדרין לא היו מניחים בפתח הבית, והשתא דקא חזינן שהדליק יותר מנר א', ע"כ צ"ל שהוא נגד הימים הנכנסים או היוצאים. אבל לפי' התוס' דמפרשי' דלא קאי ב"ש וב"ה אלא אנר איש וביתו וכו', וצ"ל דאף המהדרין היו מדליקין בפתח...
דאס צווייטע בלעטל: אבל לפי' התוס' דמפרשי' דלא קאי ב"ש וב"ה אלא אנר איש וביתו וכו', וצ"ל דאף המהדרין היו מדליקין בפתח, לכך לא היה היתר כלל אם הוא מוסיף או פוחת. לפ"ז מפרשי' התוס' שפיר בדיבור דאח"ז, דע"כ צ"ל דאם יש חצר לפני הבית צריך להניחו בפתח החצר מדאמרינן לקמן חצר שיש לו שני פתחים צריך ב' נרות, ואמרינן נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם משמע לשני בתים, ואם היו מניחים על פתחי בתיהם הוה לזה מימין ולזה משמאל עכ"ל. לכאורה יש למידק, דלמא הא דקאמר נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם מן המהדרין, שהיו מדליקין נר לכל א' וא', וכמו שמפרש"י דף כג ע"ב בד"ה שתי פיות וכו', וז"ל: עולה לשני בני אדם, למהדרין העושין נר לכל אחד ואחד עכ"ל. אצ"ל דהתוס' אזלי לשיטתייהו דס"ל דאף המהדרין היו מדליקין מבחוץ. ולפ"ז צ"ל דמהדרין מן המהדרין לא קאי אלא אנר איש וביתו, ובאמת לא היה המנהג של המהדרין כלל, דאל"כ הא עדיין יש מקום לטעו' דלמא הוא מן המהדרין, ולא מן המהדרין מן המהדרין, וצ"ל שלא היה כלל מנהג זה. ולפ"ז צדקו דברי התוס' שמביאים ראי' מנר שיש לה שתי פיות, דליכא למימר דקאי אמהדרין, כמ"ש לעיל לפי שיטות התוס' ליכא למימר הכי. * * * שם בגמ': תנו רבנן: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. אם היה דר בעלי', מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים. ופירש"י ז"ל: מבחוץ, משום פרסומי ניסא, ולא ברשות הרבים אלא בחצרו, שבתיהן היו פתוחין לחצר עכ"ל. ועיין שם בתו' ד"ה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ, ומיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לרשות הרבים. אבל אם יש חצר לפני הבית מצוה להניח על פתח חצר וכו' עכ"ל. נראה לומר דאף רש"י ז"ל סובר דמצוה להניחה על פתח החצר גבי המהדרין מן המהדרין, אבל גבי המהדרין סבר דמצוה להניח על פתח הבית בחצר ולא על פתח החצר. משום דקשי' לי' לרש"י ז"ל הקושי' שמקשין תו', דאי קאי אמהדרין א"כ ליכא היכירא כלל, שיש לומר שכך יש בני אדם בבית עכ"ל. לכך מפרש רש"י ז"ל דחילוק ידענא ונחלקו התיומת, דודאי מהדרין מן המהדרין מדליקין על פתח החצר כדי להורות הימים הנכנסים והיוצאים, ואם נפשך לומר עדיין נפל פיתא בבירא דמנא ידעינן, י"ל דמהדרין לא היו מדליקין על פתח החצר אלא על פתח הבית מבפנים לחצר, וא"כ ליכא למיטעי ולומר דלמא מן המהדרין הוא וכך יש שם בני בית כנ"ל, י"ל דהא המהדרין אין כאן מקומן להדליק על פתח החצר אלא על פתח הבית, וע"כ צ"ל דמהדרין מן המהדרין הוא. ולפ"ז מסולק קושי' הרשב"א ז"ל שמקשה לפירש"י ז"ל וז"ל: נר חנוכה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ. פירש רש"י ז"ל לא ברשות הרבים וכו'. ואינו מחוור בעיני מדתנן ומייתינן לה בסמוך הניח חנוני את נרו מבחוץ החנוני חייב רבי יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוציאה ברשות, ואם אין מניחה אלא בפנים וזה הניחה בחוץ ממש למה פטור ומי הרשהו וכו', אלא מסתברא מבחוץ ממש קאמר עכ"ל. אבל לפי מ"ש לעיל לא קשה מידי, דגבי חנוני מיירי שהוא מהמהדרין מן המהדרין, ולפ"ז צריך להניח נרו על פתח החצר מבחוץ משום היכר הימים הנכנסים והיוצאין וברשות הניח את הנר מבחוץ. משא"כ כאן דקאמר נר חנוכה מצוה להניח על פתח הבית מבחוץ ומשמע דוקא על פתח הבית ולא על פתח החצר י"ל דקאי אמהדרין וצריכין להניח על פתח הבית דוקא ולא על פתח החצר מבחוץ, דאם היו מניחין על פתח החצר א"כ לא הועילו כלום בתקנתם המהדרין מן המהדרין די"ל דכך בני הבית יש שם. ולכך היו מצריכים ליתן מקום לחוד למהדרין מן המהדרין להדליק מבחוץ לחצר ממש וימים ידברו, ולמהדרין צריכין להדליק מבפנים לחצר על פתח הבית. ועד המסייע לדברי דחילוק יש בין המהדרין למהדרין מן המהדרין פוק חזי בב"ק (דף ך"ב ע"א): ר' יהודא אומר בנר חנוכה פטור. ופירש"י שמצוה להניחה בר"ה משום פרסומי ניסא עכ"ל. ולכאורה דברי רש"י סתרי אהדדי דכאן משמע שצריך...
עלה ג': ולכאורה דברי רש"י סתרי אהדדי דכאן משמע שצריך... להניח על פתח הבית. ופי מה דפי' כאן מצוה להניח על פתח הבית ולפי פירש"י דאיכא שם חצר לפני הבתים מ"מ יניח על פתח הבית ובאמת התוס' מחולקים עם פירש"י ולכך מפרשי' דמיירי שהי' הבית פתוח לר"ה כו' ע"כ צ"ל כמ"ש הא דמפרש כאן דמצוה להניח על פתח הבית מיירי במהדרין ומה שמפרש בנר חנוכה פטור דמצוה להניח בפתח הסמוך לר"ה משום פרסומי ניסא מיירי במהדרין מן המהדרין ולכך צריך להניח על פתח החצר לעשות היכר לימים הנכנסים וליוצאים בר"ה. ועיין בפי' רש"י סביב ברי"ף וז"ל: מצוה להניח בחצר או בר"ה בטפח הסמוך לפתח עכ"ל. הא לכאורה סתרי אהדי תוך כדי דיבור. וצ"ל כמ"ש זהו לשיטת רש"י ז"ל דס"ל דמהדרין מן המהדרין וכמ"ש למעלה. אבל לפי' התוס' דס"ל דב"ש וב"ה קאי אנר איש וביתו ולא אמהדרין וצ"ל דלא הי' המנהג של המהדרין כלל ולפ"ז ליכא למימר הא דקאמר נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו היינו לפנים מחצר והיינו המהדרין והא דקאמר ר' יהודא ובנר חנוכה פטור היינו במהדרין מן המהדרין כנ"ל, הא לפי' התוס' ליכא למימר שהי' מנהג של המהדרין כלל אלא צ"ל האי דקאמר נר חנוכה מצוה להניח על פתח ביתו היינו במהדרין מן המהדרין ואפ"ה קאמר מצוה להניח על פתח ביתו וקשי' להו הא דמצוה להניח מבחוץ כדי לעשות היכר כמה ימים נכנסים ויוצאים ואם הם מניחים מבפנים לחצר לא הי' היכר כלל לכך מפרשי' דמיירי דליכא חצר אלא בית עומד סמוך לר"ה וא"כ איכא היכירא. ועיין בטור א"ח (סי' תרע"א) וז"ל: וכמה נרות הם בליל הראשון מדליק א' מכאן ואילך מוסיף והולך בכל לילה עד שבאחרונה יהי' שמונה. ואפי' אם רבים בני הבית לא יעשה יותר. נר שיש לה שני פיות עולה בשביל שנים כגון מליל ראשון ואילך עכ"ל. ועיין שם בב"י שמביא שם דברי התוס' ודברי הרמב"ם ז"ל וסיים וז"ל: ונראה שהעולם שנוהגין להדליק בללה ראשונה נר א' ומוסיף והולך בכל לילה עד שבאחרונה הם ח' ואפי' בני הבית הרבה אינם עושים יותר, דעתם כדעת התוס', דאי כהרמב"ם למה אין עושין כמהדרין מן המהדרין ע"כ. * * * שם בב"י וז"ל: נר שיש לו שתי פיות עולה לשני בני אדם. ופירש"י עולה לשני בני אדם למהדרין העושים נר לכל אחד ואחד. ורבינו לא כתב עולה לשני בני אדם מפני שאין אנו עושין נר לכל אחד ואחד שיצטרך נר זה לעלות לשני בני אדם וכתב שעולה בשביל שתי נרות וזהו שכתב כגון מליל ראשון ואילך כלומר דאילו בליל ראשון לא משכחת לדידן שיצטרך לעלות במקום שנים עכ"ל. הרי משמע להדיא דהטור ס"ל כמ"ש התוס' דמהדרין מן המהדרין לא קאי אלא אנר איש וביתו ולא כפי' הרמב"ם ז"ל. אלא שבזה המה מחולקים דלפי שיטות התוס' משמע דנר שיש לו שני פיות עולה לשני בתים כמו שכתבו בד"ה מצוה להניח על פתח ביתו וכו' וז"ל: ואמרינן נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם וכו' משמע לשני בתים וכו'. ולשיטות הטור י"ל דקאי על בית אחד והאי דעולה לשנים היינו לשני נרות שמוסיף והולך מיום הראשון ואילך. ועיין במס' סופרים (פרק עשרים) שפסק הלכה דצריך להניח על פסח הסמוך לר"ה, והוא כפי' התוס' וז"ל: נר חנוכה מצוה להניח בפתח הסמוכה לר"ה כדי שיהי' מזוזה בימין ונר חנוכה בשמאל, לקיים מה שנאמר מה יפית ומה נעמת מה יפית זו מזוזה ומה נעמת זו נר חנוכה עכ"ל. * * *
עלה ד': שם: בשעת הסכנה מניחה על שולחנו ודיו. אמר רבא וצריך נר אחד להשתמש לאורו וכו'. ופירש"י: נר אחרת לעשות היכר לדבר עכ"ל. ומן הראוי להתבונן דעיין לעיל: אמר רבא מ"ט דרב הונא קסבר כבתה זקוק לה ומותר להשתמש לאורה. הרי בפי' אמר רבא דמותר להשתמש לאורה, וא"כ אמאי אמר כאן וצריך נר אחרת להשתמש לאורה, דאי משום היכר כפירש"י ז"ל, א"כ אף בהא דלעיל אמאי אסור להדליק בשבת מטעם דמותר להשתמש בו וגזרינן שמא יטה, הא תינח דמותר להשתמש בו היכא דאיכא נר אחר בהדה, אבל היכא דליכא נר אחר בהדה אזי אסור להשתמש בו. וא"כ אמאי אמרו כל השמנים שאסרו חכמים בשבת אסרו בחנוכה, לישתרו לי' להדליק בחנוכה אף באותן שמנים שאסרו בשבת, ולאסרו לי' להדליק נר אחרת בהדה, וא"כ יהי' אסור להשתמש בו משום שלא הי' היכר כלל, ולפי"ז ליכא למיחש לשמא יטה. ושא נא עיניך מה שכתבתי למעלה מזה. ועיין בבעל המאור וז"ל: וצריך נר אחרת להשתמש לאורה ואפי' למ"ד מותר להשתמש לאורה כל תשמיש שבעולם בהא דרבא מודה שצריך נר אחרת שלא יהא הרואה אומר לצרכו הוא דאדלקה עכ"ל. הרי הקושי' הנ"ל נצבה כמו נד דהא משמע מתוך לשונו דלא התירו לו להשתמש לאורו אלא א"כ שהדליק נר אחרת בהדה, וא"כ לאסרו לי' להדליק נר אחרת וממילא אסור להשתמש לאורה. וי"ל דחילוק ידענא דהא דאמר רבא וצריך נר אחרת להשתמש לאורה היינו בשעת הסכנה דמניחו על שלחנו ודיו וא"כ לא הי' היכר כלל, ולכך אמר רבא דצריך נר אחר להשתמש לאורה משום היכר כפי' רש"י ז"ל, אבל שלא בשעת הסכנה מניחו על פתח הבית וא"כ אז הוי היכר טובא ואין צריך נר אחר להשתמש לאורה ומותר להשתמש בו בלא נר אחר. וא"כ י"ל הא דאמרו לעיל כל השמנים שאסרו להדליק בהם בשבת אסרו בחנוכה ומטעם דמותר להשתמש לאורה מיירי שלא בשעת הסכנה, וא"כ ליכא למימר לאסרו לי' להדליק נר אחר וממילא הי' אסור להשתמש בנר חנוכה, זו ליתא כיון דמניחה על פתח הבית ואז הוי היכר טובא ומותר להשתמש בו אף בלא נר אחר. * * * שם בתו' ד"ה מצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ וכו', ואמרינן נמי נר שיש לה שני פיות עולה לשני בני אדם, משמע לשני בתים. ואם היו מניחים על פתח בתיהם הי' לזה מימין ולזה משמאל וכו' עכ"ל. ובספרי נשאל דוד לא"ח הוכחתי מזה דאיטר יד צריך להדליק ג"כ בשמאל כל אדם כמו שאר בני אדם, דאלת"ה אלא במדליק בשמאל דידי' והוא ימין כל אדם, א"כ מאי מקשה התוס' ואם היו מניחים על פתח בתיהם הי' לזה מימין ולזה משמאל, הא איכא למימר דמיירי כגון שהי' אחד מהן איטר יד, ולפ"ז שניהם צדקו יחדיו, כל א' מדליק בשמאל דידי'. אע"כ דאף איטר יד צריך להדליק בשמאל כל אדם, ובתשובה הנ"ל הארכתי. * * * שם: מאי חנוכה דת"ר וכו' ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים וכו' עכ"ל. עיין במרדכי (דף קע"ז ע"ג) וז"ל שם בהג"ה בשם ספר ארחת חיים וז"ל: וא"ת והלא נס לא הי' אלא ז' ימים בלבד וכו'. ועוד כתב: ולמה אין עושין ט' ימים מספק כמו בחג הסוכות. ותירץ שם הואיל והוא מדבריהם לא הי' עושין ספיקא דיומא ע"כ. ועניתי ואמרתי דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה, דבאמת לא הי' עושין אלא ז' ימים רק מספיקא דיומא עשאום ח' ימים. ואם נפשך לומר דא"כ לב"ש הי' להדליק אף ביום הראשון ז' נרות, זו ליתא דא"כ אכתי לא הי' ידעינן אם ראה דולק ז' נרות אם הוא יום (ז') [א'] ולמחר מדליקין עוד משום ספיקא דיומא, או אם הוא עכשיו יום (ח') [ב'] שעושין מספיקא. ולב"ה הוא בהיפך. ולכך הי' צריך להדליק בספיקא דיומא ח' נרות, ותו ליכא למיטעי. * * *
עלה ה': שם: גץ היוצא מתחת הפטיש וכו' רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור. ופירש"י: שברשות פרסומי ניסא הניח שם עכ"ל. עיין בב"ק (דף ל"א ע"א) וז"ל: לימא מתני' דלא כר' יהודא דתניא, ר' יהודה אומר: בשעת הוצאת זבלים, אדם מוציא זבלו לרה"ר וצוברו כל שלשים יום וכו', אפי' תימא רבי יהודה, מודה רבי יהודה שאם הזיק, משלם מה שהזיק. והתנן, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור, מפני שהוא ברשות; מאי לאו משום רשות בית דין! לא, משום רשות מצוה עכ"ל. עיין בחידושי הרשב"א סוף פרק הכונס וז"ל בד"ה ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות. כלומר ברשות דמצוה וכדאמרי' בפרק המניח את הכד [גבי המוציא את תבנו]. ומיהו לא כל מוציא ברשות מצוה פטור, שאלו עשה סוכה דמצוה על פתח ביתו מבחוץ והוזקו בו חייב כדאיתא בירושלמי כגון אלו שעושין סוכות בפתח חנויותיהם בחג מפני שהוא [רשות ובא אחר והוזק בו חייב, אלא כי קאמר ר"י בנר חנוכה שהוא] מצוה להניחה על פתח ביתו משום פרסומי (מצוה) [ניסא] עכ"ל. * * * שם בגמ': אמר רבינא משום (דרבה) [דרבא ], זאת אומרת נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה. דאי סלקא דעתך למעלה מעשרה, לימא ליה, היה לך להניח למעלה מגמל ורוכבו עכ"ל. והקשה הרשב"א ז"ל וז"ל: ותמיה לי אכתי בתוך עשרה מנא לן לימא צריך להניחה למטה מגמל ורוכבו דלמעלה מעשרה טפחים הוי טובא, וי"ל דקסבר דכיון דאפקת ליה מעשרים אמה כסוכה וכמבוי מוקמינן ליה לעשרה שהוא הכשר סוכה וכו' עכ"ל. כתב שלטי הגבורים ז"ל [דף ט' ע"ב מדפי הרי"ף ס"ק ג']: ודע וראה כי טעות נפל בדפוס האלפסי שהביאו המדפיסים לפסק הלכה דחנוני שהניח נר חנוכה מבחוץ והוזק בה אחר פטור מלשלם שזה דעת רבי יהודה וזה לא ס"ל לרבינו דהיאך יפסוק כיחיד לגבי רבים ועוד בפ' הכונס ששם המשנה לא הביא רבינו דברי המשנה ההיא כלום משמע שדחה אותה עכ"ל. נראה דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה, הואיל ולא הביא דברי המשנה דון מינה ומינה דהלכה כר' יהודא דהא לכאורה יש לדקדק למה לא הביא שם דעת רבנן הינח חנוני נרו בחוץ החנוני חייב ומדלא מחלקין בין נר חנוכה לשאר נרות משמע דבחדא מחתא מחתינהו דאף בנר חנוכה חייב, ומה זו שתיקה, אלא להודיע דבדין זה לא אמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים, אלא דהלכה כר' יהודא. ואפשר לומר דאף רבנן מודים לו דבנר חנוכה פטור דברשות ב"ד עבד דבר זה. ומופת חותך לזה דהלכה כר' יהודא מדאמר רבינא משמי' דרבא דהוא בתרא ש"מ מדר"י נר חנוכה מצוה להניחה בתוך עשרה וכו' ש"מ דס"ל כר' יהודא ומפאת זה פסק הרי"ף הלכה כר' יהודא, והביאו לפסק הלכה במס' שבת גבי שאר הלכות חנוכה. זאת ועוד אחרת יש לדקדק על דברי שלטי הגבורים שכתב וז"ל: ועוד מדברי הר"ן והמגיד משנה משמע להדי' שלא הזכיר רבינו דבר זה כלל עכ"ל. וכד מעיינת בפי' הר"ן במס' ב"ק סוף פרק הכונס וז"ל: גץ ניצוץ וכו' למעלה מעשרים אמה לא חזו אינשי ולא מפרסם ניסא ואנן פרסומי ניסא בעינן עכ"ל. הרי להדיא משמע מדברי הר"ן שהי' כתוב לפניו בדברי הרי"ף המשנה הנ"ל. ולפי"ז משמע דבמס' ב"ק נפל טעות שם שלא נדפסו שם המשנה זאת. והנה כאשר עמדתי על הבאר ועל העיון הצצתי וראיתי במה המה מחולקים רבנן ור' יהודא בדין נר חנוכה שהניח חנוני מבחוץ דעיין בתוספתא סוף פרק הכונס [פ"ו הכ"ח] וז"ל: גמל שטעון פשתן ועובר ברשות הרבים ונכנס בפשתנו לתוך החנות ודלקה בנירו של חנוני והדליק את הבירה [מן האגף ולפנים בעל גמל חייב] מן האגוף ולחוץ חנוני חייב. ר' יהודה אומר אם היתה לפניו (אצטווה) [איצטבה] והדליק (חייב) [פטור], וכן היה ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהניח ברשות. וחכמים אומרים בין זה ובין זה חייב, כגון אילו מסככין על פתחי חניותיהן ברשות הרבים בחג אף על פי שיש להן רשות ובא אחר והוזק בהן הרי זה חייב עכ"ל. הרי משמע דרבנן ס"ל דאף בנר חנוכה חייב כמו בסוכה. אבל ר' יהודא ס"ל אע"פ דבסוכה חייב מ"מ בנר חנוכה פטור דבר חנוכה איכא טפי פרסומי ניסא כשמניח בחוץ. ועיין בהרשב"א ז"ל סוף פרק הכונס וז"ל: ר' יהודה אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות. כלומר ברשות דמצוה וכו', ומיהו לא כל המוציא ברשות מצוה פטור, שאלו עשה סוכתו סוכות מצוה על פתח ביתו מבחוץ והוזקו בו חייב כדאיתא בירושלמי כגון אלו שעושין סוכות בפתח חנויותיהם בחג מפני שהוא מצוה להניחה על פתח ביתו משום פרסומי (מצוה) [ניסא] עכ"ל. הרי משמע דאפי' ר' יהודא מודה בסוכה דחייב ולא גמרינן נר חנוכה לסוכה. * * *
תיקון טעות: כתבנו אשתקד בהקדמתינו להקונטרס 'חנוכת הבית לדוד', שבהכת"י של ה'מועד דוד' עמ"ס שבת חסר החידושים של הדפים של סוגיות דחנוכה, והעלינו שם השערה שסיבת הדבר הוא, שרבינו הגרד"א השמיטם משם מפני שהעתיק את כל החידושים על סוגיות דחנוכה בהקונטרס הנ"ל. וכעת נראה שהשערה זו אינה עולה יפה. ונחזור בקצרה על ההשתלשלות של כתיבת הקונטרס הנ"ל. בנו של מחבר הספר מהריב"ן שהי' תלמידו של רבינו עוד בהיותו אב"ד ניקלשבורג העתיק החידושים על חנוכה מהכת"י של רבינו, והדפיסם בתוך הספר הנ"ל. ועל חידושים אלו השיג הגאון בעל שבות יעקב [שלימים נעשו גיסו של רבינו], ורבינו השיב לו שהתלמיד קיצר בדבריו. ולכן טרח רבינו לכתוב מחדש את כל החידושים על סוגיות דחנוכה בקונטרס הנ"ל. והנה הספר מהריב"ן כבר נדפס בשנת תנ"ח. ושו"ת שבות יעקב נדפס בשנת ת"ע. והכת"י שיש לן מרבינו עמ"ס שבת הוא מהשיעורים כשכבר הי' בפראג בזמן החורף שנת תפ"ג וחלק שני משנת תפ"ד. ובכן ברור שלא מכת"י זה העתיק התלמיד את החידושים. וחפשתי ומצאתי שישנם שני העתקות מחידושי רבינו עמ"ס שבת (בשני כתיבות שונות), ועל שניהם נכתב שהחידושים המה משנת תפ"ג ותפ"ד. הראשון נמצא במוזיאן בפראג, והשני בהספרייה בבאדליען. ושניהם דומים זה לזה לגמרי מלה במלה, [ואציין שבראש הכת"י בבאדליען כתוב (בכתיבה שונה) שהוא 'מהדורה בתרא']. ורק בהכת"י של פראג חסר החידושים על דפים אלו לאיזה סיבה, ומה שאני מקליד עכשיו הוא מהכת"י שבבאדליען. זאת ועוד שכעת לאחר שכבר הקלדתי מקצת מכת"י זה, נראה שעפי"ר החידושים של כת"י זה המה מחודשים, ואינם אותם החידושים שכתב בקונטרס חנוכת הבית לדוד.
תיקון טעות: כתבנו אשתקד בהקדמתינו להקונטרס 'חנוכת הבית לדוד', שבהכת"י של ה'מועד דוד' עמ"ס שבת חסר החידושים של הדפים של סוגיות דחנוכה, והעלינו שם השערה שסיבת הדבר הוא, שרבינו הגרד"א השמיטם משם מפני שהעתיק את כל החידושים על סוגיות דחנוכה בהקונטרס הנ"ל. וכעת נראה שהשערה זו אינה עולה יפה. ונחזור בקצרה על ההשתלשלות של כתיבת הקונטרס הנ"ל. בנו של מחבר הספר מהריב"ן שהי' תלמידו של רבינו עוד בהיותו אב"ד ניקלשבורג העתיק החידושים על חנוכה מהכת"י של רבינו, והדפיסם בתוך הספר הנ"ל. ועל חידושים אלו השיג הגאון בעל שבות יעקב [שלימים נעשו גיסו של רבינו], ורבינו השיב לו שהתלמיד קיצר בדבריו. ולכן טרח רבינו לכתוב מחדש את כל החידושים על סוגיות דחנוכה בקונטרס הנ"ל. והנה הספר מהריב"ן כבר נדפס בשנת תנ"ח. ושו"ת שבות יעקב נדפס בשנת ת"ע. והכת"י שיש לן מרבינו עמ"ס שבת הוא מהשיעורים כשכבר הי' בפראג בזמן החורף שנת תפ"ג וחלק שני משנת תפ"ד. ובכן ברור שלא מכת"י זה העתיק התלמיד את החידושים. וחפשתי ומצאתי שישנם שני העתקות מחידושי רבינו עמ"ס שבת (בשני כתיבות שונות), ועל שניהם נכתב שהחידושים המה משנת תפ"ג ותפ"ד. הראשון נמצא במוזיאן בפראג, והשני בהספרייה בבאדליען. ושניהם דומים זה לזה לגמרי מלה במלה, [ואציין שבראש הכת"י בבאדליען כתוב (בכתיבה שונה) שהוא 'מהדורה בתרא']. ורק בהכת"י של פראג חסר החידושים על דפים אלו לאיזה סיבה, ומה שאני מקליד עכשיו הוא מהכת"י שבבאדליען. זאת ועוד שכעת לאחר שכבר הקלדתי מקצת מכת"י זה, נראה שעפי"ר החידושים של כת"י זה המה מחודשים, ואינם אותם החידושים שכתב בקונטרס חנוכת הבית לדוד.
מעוניין מאוד, ויישר כח גדול להידיעה החדשה.
ונמצא שיש לנו ב' חבילות של חידושים על הסוגיות של חנוכה - א) מה שכתב בנו של מהריב"ן בספר של אביו, ועדיין לא נודע מהיכן העתיק חידושים אלו (אולי שמעם בעצמו, רק קיצרם שלא כרוח רבו הגרד"א). ב) מה שכתב איזה תלמיד בחידושי הגרד"א עמ"ס שבת (וכת"י זה נמצא בבאדליען).
נישט אינגאנצן. הכת"י שנמצא בבאדליען אינו לשון של תלמיד, אלא הוא לשון הגרד"א בעצמו. ונכפלו הדברים בהכת"י שנמצא בפראג. אך בהכת"י בבאדליען נמצאו דברים שחסר מהכת"י בפראג. [גם בסופו יש כמה דפים של מהדורה תניינא על דף קמ"ג במס' שבת]. הנה מסתברא לי שהגרד"א לא כתב בעצמו את הכתבי ידות שנמצאים לפנינו, אלא אחד מסופריו כתבם. אך נכתבו כולם בלשון כאילו כתבם מעצמו. ואולי הוא כתבם מקודם לעצמו, ושוב העתיקם סופר בכתיבה נאה. מסופקני לגבי החידושים שהעתיק התלמיד בנו של המהריב"ן. שהלשון הוא לשון נסתר, הקשה אמ"ו, תי' אמ"ו וכיו"ב, והמשמעות שכתבם מפי השמועה. אמנם מסתבר הדבר דהחידושים כבר היו נכתבים לפניו, והוא העתיק מתוך כת"י אחר. והסיבה שנ"ל כן הוא, שבהרבה מקומות לשון החידושים שהעתיק הם ממש באותו לשון שכתבם רבינו בקונטרס חנוכת הבית לדוד. ועכ"פ חסר לן הכת"י המקורי עמ"ס שבת שממנה העתיק התלמיד מה שהדפיס. [הגרד"א בעצמו התלונן ע"ז שנגנבו כל כתביו 'מועד דוד' ואכמ"ל].
לאמיר דאס מסכם זיין. ישנם שלש מקורות להחידושים דחנוכה. א. הנדפס ע"י התלמיד. ב. כת"י חנוכת הבית לדוד. ג. הכת"י של שנת תפ"ג שנמצא בבאדליען. אגב אציין שישנו אריכות גדול מאוד בדברי רבינו הגרד"א והשגת השבות יעקב עליו בספר שמש צדקה להג"ר שמשון מורפורגו שנדפס בשנת תק"ג. [והוא מבנו של המחבר הג"ר משה חי שבתי ששקל וטרי עם הג"ר דוד הכהן [אחיו של הג"ר ישמעאל הכהן בעל זרע אמת].
אני מנסה לציין מקורות לכל מליצותיו של רבינו בהקדמתו לקונטרס חנוכת הבית לדוד. אני צריך לעזר לכמה מהם. א. דברים הדברים אשר קביעו בדפוס 'ועשאן כיון לעליות פתח'. ב. נראה בפנים ושוה מבחוץ, והשוה להן את הפצמים בין הפצים לחבירו ורצפו בלחיים בדיומדין. ג. קולט מן המזחילה וצנור של כרכים כרך. ד. פותח ויורד כיון עד שמגיע לאמת ושחי מסיח לפי תומו. ה. בהילולו דבי רב. ו. גרם המעלות. ז. ליוצא ובא בקרבא דאורייתא. אגב, מחרוזת המליצות המה להפליא. לדוגמא: 'שיהיה הכל מתוקן לתעוד"ה ולא יהיה חתום בלימודה'. וכוונתו, 'מתוקן לסעודה' (אבות פ"ג מט"ז). 'תעודה חתום תורה בלמדי' (ישעי' ח, טז).
עלה ו': שם: ר' יהודא אומר בנר חנוכה פטור. ופירש"י וז"ל: בנר חנוכה פטור חנוני שברשות פרסומי מצוה הניחה שם עכ"ל. כאן הבן שואל דבשלמא אי אמרינן דהאי חנוני הוא מן המהדרין שמדליקין נר איש וביתו י"ל שפיר דפטור בחנוני דהא המהדרין מדליקין בפנים לחצר על פתח בתיהן ובודאי פטור החנוני דאם הפשתן נכנס בפנים מחצר איהו דאפסיד אנפשי'. אבל אי אמרינן דהחנוני הוא מן המהדרין מן המהדרין והניח את נרו בחוץ אמאי פטור החנוני ומי הרשוהו לעשות כמהדרין מן המהדרין ולגרום היזק לחבירו. ונראה דעיין בב"ק (דף ל' ע"א): לימא מתני' דלא כר' יהודא וכו', אפי' תימא ר' יהודא מודה ר' יהודא שאם הזיק משלם מה שהזיק. והתנן ר' יהודא אומר בנר חנוכה פטור מפני שהוא ברשות, מאי לאו שהוא ברשות ב"ד, לא משום רשות מצוה. ופירש"י וז"ל: מאי לאו משום דברשות ב"ד, הניח בחוץ משום פרסומי ניסא פטור וכו'. מפני שהוא רשות מצוה, כלומר משום רשות ב"ד דמצוה מיפטר אבל ברשות ב"ד דלאו מצוה חייב עכ"ל. ולפ"ז י"ל דלעולם איירי במהדרין מן המהדרין ולא תיקשי אמאי פטור י"ל כיון דברשות ב"ד דמצוה הניחה שם לכך פטור, ולכך פירש"י וז"ל: שברשות פרסומי מצוה הניחה שם, (ולמה) [ולזה] נתכוין רש"י בצחות לשונו. * * * שם: ובשעת הסכנה מניחה על שלחנו, ודיו. ופירש"י ז"ל: הסכנה שהיה להם [לפרסיים] חוק ביום אידם שלא יבעירו נר אלא בבית ע"א שלהם, כדאמרינן בגיטין. ועיין בדף מ"ה ע"א וז"ל: והא בעו מיניה דרב: מהו לטלטולי שרגא דחנוכתא מקמי חברי בשבתא וכו'. ופירש"י: שלא יראוהו בחצר, כדאמרינן בפרקין דלעיל, דנותנו בטפח הסמוך לרשות הרבים, וידעו שהדליקו בו נר, והם גזרו שלא להדליק, אי נמי: ביום חגם אין מניחין לדלוק אור אלא בבית ע"א עכ"ל. ונראה לומר דרש"י ז"ל נשמר מקושי' זו שהקשו בתו' בד"ה ובשעת הסכנה וכו' וא"ת דעל השלחן נמי יקחו אותו וכו'. וי"ל דאין רגילות כ"כ לחפש בבתים עכ"ל. לכך פירש"י ז"ל מקמי חברי שלא יראוהו בחצר וכו' וידעו שהדליקו בו נר והם גזרו שלא להדליק, פי' נר חנוכה. ולפ"ז אם היו מניחי' על שלחנו לא יבינו בו שהוא נר חנוכה שהרי בנר חנוכה אסור להשתמש לאורה. אבל לפי שפירש"י אי נמי ביום חגם אין מניחים לדלוק אור אלא בבית ע"א, אזי הקושי' התוס' במקומה עומדת דעדיין לא פלטת דאף אם מניחי' אותה על השלחן [נ]מי איכא סכנה. לכך צ"ל כמו שמפרשי' התו' דאין רגילות כ"כ לחפש בבתים. ואף לפי' התו' צ"ל דס"ל כפי' רש"י ז"ל דהא לפי מה שפי' ר"י ז"ל בדף מ"ה בתו' ד"ה מקמי חברי בשבתא וכו' וז"ל: אי נמי אומר ר"י דשעת הסכנה דלעיל לאו סכנת חברים קאמר אלא סכנת גזירה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה עכ"ל. ולפ"ז מאי מקשי' תו' לעיל בד"ה ובשעת הסכנה נראה לר"י דהיינו כי אתי חברי' לבבל, וא"ת דעל שלחן נמי יקח אותו וכו', לכאורה סתרי אהדדי דהא לקמן משמע לפי' ר"י דדוקא על נר חנוכה גזרו ולא על נר אחר, וכאן משמע דאף על שאר נרות גזרו שלא להדליק אלא בבית ע"א שלהם. לכך י"ל דאף התו' ס"ל כפרש"י ז"ל דכאן פירשו התו' לפי מה דאמרי' דסכנת חברים קאמר שגזרו שלא להדליק אלא בבית ע"א שלהם. ולקמן מוספי' בדבריהם אי נמי לאו סכנת חברי' קאמר אלא סכנת גזרה שגזרו שלא להדליק נר חנוכה לכך קאמר אי נמי אומר ר"י וכו'. ולפ"ז באמת לא קשה כלל קושי' התוס' שמקשין כאן וא"ת דעל שלחן נמי יקחו אותו וכו', דבאמת לא גזרו אלא על נר חנוכה, ואם היו מניחים אותו על שלחנם לא יבינו כלל שהוא נר חנוכה, דהא אסור להשתמש גבי נר חנוכה. * * *
עלה ז' וחצי ח': דף כ"ב ע"א נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה כסוכה וכמבוי עכ"ל. ועיין בהרשב"א ז"ל סוף פרק הכונס (דף ס"ב ע"ב) וז"ל: ואף על גב דנר חנוכה מדרבנן ובדרבנן תני תקנתא וכדאמרינן בריש פ"ק דסוכה סוכה דאורייתא תני פסולה מבוי דרבנן תני תקנתא, הכא לא אפשר למתני תקנתא, דהיכי לימא ימעט כדקתני במבוי, לא אפשר משום דהדלקה עושה מצוה והלכך אי אפשר לה אלא שימעט ויכבה ויחזור וידליק ואין זה תיקון אלא הדלקה אחרת עכ"ל. * * * שם: אמר רבה: נר חנוכה מצוה להניחה בטפח הסמוכה לפתח. ופירש"י ז"ל: מצוה להניחה - בחצר או ברשות הרבים בטפח הסמוך לפתח עכ"ל. יש לדקדק דרש"י ז"ל מזכי שטרא לבי תרי לחצר או לרשות הרבים. ונראה לפי הנחה שפרשנו לעיל לפי פירש"י ז"ל דיש חילוק בין מהדרין למהדרין מן המהדרין, דמהדרין מניחים לפנים לחצר על פתח בתיהן, והמהדרין מן המהדרין מניחין על פתח החצר הסמוכה לרשות הרבים כדי להודיע הימים הנכנסים והיוצאים, אף כאן י"ל דהכי פירושו של רש"י ז"ל 'מצוה להניחה בחצר' פי' המהדרין מניחים לפנים בחצר על פתח בתיהן, 'או ברשות הרבים' פי' המהדרין מן המהדרין צריכים להניח על פתח הסמוך לרשות הרבים. * * * שם: אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: וכי נר קדושה יש בה וכו'. נראה דרב ושמואל שמוחלקי' אהדדי שרב ס"ל דאסור להרצות מעות נגד נ"ח משמע דנ"ח קדושה יש בה, ושמואל ס"ל דמותר להרצות מעות נגד נ"ח דלאו קדושה יש בה, אזלי לשיטתייהו דפליגי לקמן רב אמר אין מדליקין מנר לנר, ושמואל אמר מדליקין מנר לנר, דרב ס"ל דאין מדליקין מנר לנר צ"ל דס"ל דנר קדושה יש בה, ולכך אין מדליקין מנר לנר משום ביזוי מצוה, וכההוא מרבנן דיתיב קמי' דרב אדא בר אהבה דאמר טעמי' דרב משום ביזוי מצוה. ושמואל ס"ל מדליקין מנר לנר דלטעמי' אזיל דס"ל דאין קדושה בנ"ח כלל כדאמרן וכי נר קדושה יש בה, לכך אמר מדליקין מנר לנר וכולהו בחדא מחתא מחתינהו אחזוים ואגודים אגד בחד. מעתה זכינו לדין דרבה ורב יוסף פליגי אי אמרינן בהא הלכה כרב דיש קדושה בנר חנוכה ואסור להרצות מעות נגד נ"ח, או אמרינן הלכה כשמואל ומותר להרצות מעות נגד נ"ח. דרב יוסף דאתקיף לשמואל ואמר וכי דם קדושה יש בו וכו' וה"נ אסור להרצות מעות נגד נ"ח שלא יהא מצות בזויות עליו, צ"ל דס"ל דהלכתא כרב. אבל רבה ס"ל דהלכה כשמואל כדאמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר וכו'. אמנם לרב אדא בר אהבה דאמר טעמי' דרב משום אכחושי מצוה ובהא הוא דפליגי רב ושמואל, דשמואל לא חייש לאכחושי מצוה אבל ע"י קינסא דאיכא ביזוי מצוה מודה שמואל דאסור, א"כ לכאורה דברי שמואל סתרי אהדדי, דהא לעיל קאמר שמואל וכי נר קדושה יש בה ומשמע דמותר להרצות מעות נגד נ"ח ולא שייך כלל ביזוי מצוה גבי נ"ח דהא לית בה קדושה כלל, ולפ"ז משמע דאפי' ע"י קינסא מותר להדליק. וליכא למימר דהא דמתיר שמואל להרצות מעות נד נ"ח אף דאיכא ביזוי מצוה מ"מ שרי משום דליכא אכחושי מצוה, אבל אי מדליק ע"י קינסא דאיכא תרתי ביזוי מצוה ואכחושי מצוה בהא הוא מודה שמואל דאסור, זו ליתא דא"כ מאי קאמר אי אמרת בשלמא כי פליגי רב ושמואל מנר לנר אבל בקינסא אסור שמואל הא לא תהוי תיובתא וכו', ופירש"י דהנך דינרים דחולין לאו גופייהו מצוה, ואע"ג דלמצוה קבעי' להו לקינסא דמי' וכו' עכ"ל. ואי אמרינן דלא אסר שמואל משום ביזוי מצוה לחוד אלא היכא דאיכא תרתי ביזוי מצוה ואכחושי מצוה כגון בקינסא, א"כ אף אי אמרינן דפליגי מנר לנר אבל בקינסא אסר שמואל מ"מ קשי', דהא סלע של מעשר שני ששוקלין כנגדה דינרי זהב של חולין לא דמי' לקינסא כלל, דגבי מעשר ליכא אכחושי כלל, ושמואל לא אסר אלא היכא דאיכא תרתי אכחושי וביזוי מצוה. אלא צ"ל דאי אמרינן דפליגי מנר לנר אבל בקינסא מודה שמואל דאסור צ"ל דאף בביזוי לחוד נמי אסר שמואל, א"כ הדרי קושי' לדוכתא, דהכא סבר שמואל דע"י קינסא אסור, וגבי הרצאת מעות סבר דמותר ולא חייש לביזוי מצוה כלל. ונראה דבאמת רבה דס"ל כשמואל יישב קושי' הזאת, ולכך משני רבה גזרה שמא לא יכוין משקלותיו, ופי' דלעולם דאפי' ע"י קינסא נמי שרי שמואל דלא חייש לביזוי מצוה, והתם טעמא דאסור לשקול כנגד מעשר שני משום דחיישינן שלא יכוין משקלותיו, אבל בביזוי מצוה מותר, ולכך מותר אליבא דשמואל להרצות מעות נגד נ"ח, דלטעמי' אזיל דמתיר בקינסא אף דאיכא ביזוי מצוה, והן הן דברי שמואל דאמר וכי נר קדושה יש בה. ומופת חותך לזה דפליגי בביזוי מצוה דהא מתיב רב ששת מחוץ לפרכת העדות יערוך וכו' מאי עדות אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותי' וממנה הי' מדליק ובה הי' מסיים, ומקשה אליבא דרב גופי', ותרגמה רב פפא בפתילות ארוכות, ומקשה סוף סוף למ"ד משום אכחושי מצוה קשי', קשי' עכ"ל. א"כ צ"ל דקיימא אליבא דמ"ד טעמא דרב משום ביזוי מצוה, ולפ"ז שפיר י"ל דרב ושמואל אזלי לטעמיי' כדכתיבנא לעיל, ולפ"ז צייתי נא להני כללא דההוא מרבנן דיתיב קמי' דרב אדא בר אהבה וקאמר טעמא דרב משום ביזוי מצוה. * * *
עד חצי עלה ט': שם בגמ': וכי נר קדושה יש בה. מתקיף רב יוסף וכי דם קדושה יש בה עכ"ל. יש לדקדק מאי מקשה רב יוסף וכי דם קדושה יש בה וכו', די"ל דחילוק יש בין נר חנוכה לכיסוי דם, דהא לכאורה יש לדקדק אליבא דשמואל דאמר וכי נר קדושה יש בה, מהיכא תיתי לא הוי בה קדושה, אלא צ"ל דפליגי רב ושמואל בהא אי הדלקה עושה מצוה או הנחה, הנה אי אמרינן דהדלקה עושה מצוה א"כ לאחר שהדליק תו ליכא מצוה כלל, כדאמרינן לקמן אמר רב הונא ברי' דרב יהושיע חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר. משמע דאי אמרינן הדלקה עושה מצוה תו ליכא קדושה כלל אחר הדלקתן, ולכך אמר שמואל וכי נר קדושה יש בה. והא דאמרינן לעיל מצותה משתשקע חמה עד שתכלה רגל מן השוק ור' יוחנן דאמר עד דכלייא רגלא דתרמודאי, פי' דאי לא אדליק מדליק, אי נמי לשיעורא כמו שמשני הש"ס לעיל. אבל רב ס"ל הנחה עושה מצוה, וא"כ צריך שיהא דולק השמן עד דכלייא ריגלא דתרמודאי, וא"כ לא פסקה קדושתן עד אחר זמן ביעורן, ולכך אמר רב אסור להרצות מעות נגד נ"ח, ולשמואל שרי אחר הדלקתן דפסקה קדושתן. משא"כ גבי דם מודה שמואל דאסור לכסות ברגל משום ביזוי מצוה. וגם י"ל דרב ושמואל אשתרובי אשתרברב בהא מלתא דלעיל מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק מאי לאו דאי כבתה הדר מדליק לה, לא דאי לא אדליק מדליק, ואי נמי לשיעורא, ע"כ דרב ס"ל הא דקאמר עד שתכלה רגל מן השוק היינו לשעורא, פי' צריך שיהא מדליק עד לאחר אותו זמן. ועיין בהרי"ף ז"ל וז"ל: אי נמי לשיעורא כלומר שצריך ליתן שמן לתוכו כדי שיהא דולק והולך השיעור הזה עכ"ל. ושמואל ס"ל הא דקאמר עד שתכלה רגל מן השוק לזמן הדלקתן קאמר, דאי לא אדליק מדליק עד אחר אותו זמן. אבל אין צריך שיעור כלל, ולא לשיעורין נאמרה. ולרב י"ל כבתה זקוק לה, ולשמואל י"ל כבתה אין זקוק לה. והן הן הדברים שאמר רב הונא ברי' דרב יהושיע חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר, פי' אי הדלקה עושה מצוה כשמואל, א"כ מדליקין מנר לנר, דתו לית בה קדושה כלל באתו נר דהא נעשה מצותו. ואי הנחה עושה מצוה כרב, אין מדליקין מנר לנר משום ביזוי מצוה, דעדיין לא נעשה בה מצותו עד אחר זמן ביעורן, ועדיין קדושתן עליהן ואיכא ביזוי מצוה אי מדליק מנר לנר ואסור ג"כ להרצות מעות כנגדן כרב, אבל לשמואל שרי. ולפ"ז לקבעא קמא קמהדרינן מאי מתקיף רב יוסף לשמואל וכי דם קדושה יש בה, אלא שלא יהא מצות בזויות עליו ה"נ שלא יהא מצות בזויות עליו, מאי ביזוי מצוה שייך כאן אליבא דשמואל, כיון דס"ל דהדלקה עושה מצוה תו לית בה קדושה כלל, משא"כ גבי דם דאיכא ביזוי מצוה אף שמואל מודה דאסור לכסות ברגל משום ביזוי מצוה. ונראה שרש"י ז"ל נשמר מקושי' זו לכך מפרש רש"י האי דאמר רב הונא בריה דרב יהושע חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר, ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר. פי' רש"י ז"ל: אי הדלקה עושה מצוה, אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין, כדאשכחן במנורה. ואי הנחה עושה מצוה, ועיקר מצותה תליא בהנחה. אין מדליקין מנר לנר, דהדלקה לאו מצוה היא כולי האי עכ"ל. לכאורה יפלא למה פירש"י באופן הזה הלא יש כאן דרך שיבור לו האדם שביל הרבים לבאר כמו שכתבתי לעיל, הא קאמר אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר היינו כשמואל ותו ליכא קדושה כלל ולכך מדליקין מנר לנר, דלא שייך בה למימר ביזוי מצוה. ויוצא בדוגמא מה דאי' בגמ' מסכת פסחים (דף ך"ו ע"א): אין בו משום מעילה הואיל ונעשה מצותו עכ"ל. משא"כ אי הנחה עושה מצוה אין מדליקין מנר לנר משום ביזוי מצוה. ומפני מה ממאן רש"י בפי' זה. וצ"ל דקשי' לרש"י ז"ל הקושי' שהקשינו לעיל, דא"כ קשי' לרב יוסף מאי מקשה לשמואל מכיסוי דם כמ"ש למעלה. לכך תפס לו רש"י ז"ל שיטה אחרת, וה"פ אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר דהא ליכא ביזוי מצוה כלל, דאף באותו נר יש בו קדושה כמו במנורה. אבל אי הנחה עושה מצוה ובהדלקה ליכא מצוה כלל, אין מדליקין מנר לנר דהדלקה לאו מצוה היא, וא"כ הוי ביזוי מצוה. ועיין בהרשב"א ז"ל וז"ל: חזינן אם הדלקה עושה מצוה מדליק מנר לנר. דהא ילפינן ממנורה דכל דליכא בזויי מצוה שרי ולא חיישינן לאכחושי מצוה, וכיון שכן הכא ליכא משום בזויי מצוה דבשעה שמדליק מדליק ממצוה למצוה וכו'. וקיימא לן דהדלקה עושה מצוה והלכך מדליקין מנר לנר, ודוקא בפתילות ארוכות אבל בקינסא אסור לכולי עלמא דהא איכא בזויי מצוה עכ"ל. וי"ל דנתכוין ג"כ לתרץ קושי' זו שהקשינו למעלה לרב יוסף, ובעי לומר דאף דהדלקה עושה מצוה אפ"ה ע"י קינסא אסור להדליק דאיכא ביזוי מצוה. ומקשה שפיר רב יוסף לשמואל דכי היכא בכיסוי דם אסור לכסות ברגל משום ביזוי מצוה, ה"נ אסור להרצות מעות נגדם משום ביזוי מצוה. * * *
עד חצי עלה י': שם בגמ': כי אמריתי' קמי' דשמואל אמר וכי נר קדושה יש בו וכו'. יש להקשות מאי מקשה שמואל וכי נר קדושה יש בה, דלמא מודה רב דלית בה קדושה, והא דאסור להרצות מעות כנגדה היינו משום היכירא דנר חנוכה שלא יאמר הרואה לצרכו הוא דאדליקה כמו שאמר רבא לעיל וצריך נר אחר להשתמש לאורה ופירש"י: דאי לא לא הוי היכר. וצ"ל משום דקשי' לשמואל דאי איתא דטעמא דרב דאסור להרצות מעות משום היכירא, א"כ אמאי קאמר אסור להרצות, ה"ל לאשמעינן רבותא טפי דאפי' תשמיש של מצוה נמי אסור משום היכרא. וצ"ל דודאי תשמיש של מצוה שרי להשתמש בה ולא חייש להכירא כלל, והא דאסור הרצאת מעות היינו משום דיש באותו נר קדושה ולכך אסור לעשות כנגדה דבר רשות, ולכך מקשה שמואל שפיר וכי נר קדושה יש בה. אבל כד מעיינת בהר"ן וז"ל: אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה וכבר כתבתי למעלה דרבותא אשמעינן דפי' רצוי מעות שהוא תשמיש קל אסור, אבל ה"ה דאפי' תשמיש של מצוה נמי אסור עכ"ל. ולפי"ז הדרי קושי' לדוכתא מאי מקשה שמואל וכי נר קדושה יש בה, דלמא הא דאסור הרצאת מעות היינו משום לעשות היכר לדבר שהוא נ"ח וה"ה תשמיש דמצוה נמי אסור מהאי טעמא ונקט הרצאת מעות לרבותא כנ"ל. ויותר ראוי להתבונן דברי הרשב"א ז"ל (דף כ"א ע"ב) וז"ל בד"ה א"ר ירמי' וכו': ומינה נמי משמע דאסור להשתמש לאורה כל תשמיש ואפילו תשמיש דמצוה כגון סעודת שבת וקריאת התורה, ורב אסי נמי הוסיף בה לקמן אפילו תשמיש כל דהו שאינו נראה כנהנה דאמר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה כלומר אפילו מרחוק כנגדה שאינו נראה כנהנה ממנה, והיינו דמתמה עליה שמואל וכי נר קדושה יש בו עכ"ל. וראוי לשום על לב מאי האי דקא מתמה שמואל וכי נר קדושה יש בה לפי מאי דאמרינן דנקט הרצאת מעות ולרבותא דאפי' תשמיש כל דהוא שאינו נראה כנהנה מ"מ אסור וכ"ש תשמיש מצוה, א"כ י"ל דטעמא דאסור היינו לעשות היכר לדבר. וי"ל לכך מדקדק בצחות לשונו כלומר אפי' מרחוק כנגדו שאינו נראה כנהנה ממנה, ולפ"ז ליכא למימר דטעמא דרב דאסור הרצאת מעות משום הכירא, א"כ אמאי אסור הרצאת מעות דהא אינו נראה שמשתמש לאורה, וצ"ל דאסור הינו משום ביזוי מצוה, ולפ"ז שפיר מתמה שמואל וכי נר קדושה יש בה. ואל תתמה הא מ"מ הוא נהנה לאורה אף שהוא מרחוק, י"ל דמיירי שיש לו עוד נר אחר בהדה ואפ"ה אסור אף שהוא משתמש בו מרחוק, וא"כ אינו נראה שהוא נהנה מנר חנוכה אפ"ה אסור משום ביזוי מצוה. איברא לדעת הרא"ש ז"ל (פ"ב ס"ו) וז"ל: אסור להרצות מעות כנגד נר של חנוכה. ואף על גב דאיפסיק לעיל דכל תשמיש אסור לאורה, צריכינן לההיא דהרצאת מעות, דהא דאמרינן לעיל דאסור להשתמש לאורה היינו דוקא תשמיש קבוע דהרואה אומר לשם תשמיש זה הדליקה ולא לשם מצוה, אבל תשמיש עראי לזה לא הדליקה. ואשמעינן רב אסי דאף תשמיש עראי של גנאי כגון הרצאת מעות אסור לפי שידיו סמוכות לנר לעיין בהן יפה. וכן משמע לישנא דקאמר כנגד נר חנוכה. ולא קאמר אסור להרצות מעות לאורה עכ"ל. ולפ"ז אף דאיכא נר אחר בהדה לא מהני דסוף סוף נהנה מנר חנוכה, א"כ י"ל הא דאסור רב להרצות מעות היינו משום שידיו סמוכות (ליד) [לנר] לכך אסור משום דליכא הכירא כלל, ומנ"ל לשמואל הא דאסור רב להרצות מעות משום קדושה. ונראה דלק"מ דלפירושו הא דאמר לעיל אסור להשתמש לאורה היינו דווקא תשמיש קבוע דהרואה אומר לשם תשמיש זה הדליקה אבל תשמיש עראי לזה לא הדליקה, לזה אשמעינן רב אסי אף תשמיש עראי של גנאי אסור כגון הרצאת מעות, וצ"ל דמשום ביזוי מצוה הוא דאסור, ולכך מתמה שמואל שפיר וכי נר קדושה יש בה, וא"כ אמאי אסור הרצאת מעות, דכיון דליכא חששא כלל מפני הרואה שיאמר לצרכו הוא דאדלקה, דהא הוא תשמיש עראי. * * *
עד חצי עלה י"ג: שם: בעי' מיני' ר' יהושע בן לוי מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה, א"ל הרי אמרו אסור להרצות מעות נגד נר חנוכה עכ"ל. יש לדקדק הא אמר אביי כל מילי דמר עביד כרב לבר מהני תלת דעביד כשמואל מדליקין מנר לנר וכו', א"כ ש"מ דהלכתא כשמואל בנר חנוכה וליכא משום ביזוי כלל, ואמאי פסק ר' יהושע בן לוי דלא כהלכתא כרב, דהא לשמואל לא חייש כלל לביזוי מצוה וסבר מותר להרצות מעות נגד נר חנוכה. וי"ל לפי פירש"י לקמן שמפרש חזינא אי הדלקה עושה מצוה, מדליקין מנר לנר, אי המצוה של חנוכה תלויה בהדלקה מדליקין, כדאשכחן במנורה עכ"ל. י"ל הא דפסק רבה כשמואל ומדליקין מנר לנר דוקא בהא הוא דפסק כשמואל דס"ל הדלקה עושה מצוה, וא"כ ליכא ביזוי כלל, ולרב ס"ל הנחה עושה מצוה ולא הדלקה, ולכך אין מדליקין מנר לנר דהוי כמו קינסא, אבל בהרצאת מעות נגד נר חנוכה ס"ל לרבה דאסור משום ביזוי מצוה. ואין מדמין הרצאת מעות למדליקין מנר לנר, דאף דמדליקין מנר לנר מ"מ אסור הרצאת מעות משום ביזוי, ובהא לא ס"ל לרבה דהלכתא כשמואל. ולא כמו שעלתה על דעתי בתחלת דברי דשניהם צדקו יחדיו ידבוקו, והא דפסק רבה כשמואל גבי מדליקין מנר לנר ה"ה גבי הרצאת מעות נמי ס"ל כשמואל, זו ליתא, ואין דבריהם קרובים להיות שווים, וחילוק יש בין זו לזו כמ"ש. * * * שם: אמר רב יוסף מרי' דאברהם תלי' תני' בדלא תני' סוכה תני' חנוכה לא תני' וכו'. אלא אמר רב יוסף אהוהון דכולהו דם. יש להקשות דעדיין לא פלטית אליבא דר' יהושע בן לוי דפשיט להו מנר חנוכה ולא פשיט להו מכיסוי דם. וביחוד ק' קושי' התו' הא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה. ונראה דקושי' חדא מתורצת בירך חברתה, דהא יש לדקדק הא דקאמר דתני' סיככה כהלכתה וכו' ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו. לכאורה אך למותר הוא. אלא עכצ"ל דעיין במס' ביצה (דף ל' ע"ב) וז"ל: ואם התנה עליה הכל לפי תנאו. ומי מהני בה תנאי, והאמר רב ששת משום רבי עקיבא, מנין לעצי סוכה שאסורין כל שבעה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה' וכו', מה חג לה' אף סוכה לה'. אמר רב מנשיא [בריה דרבא], סיפא אתאן לסוכה דעלמא. אבל סוכה דמצוה לא מהני בה תנאה. [וסוכה דמצוה לא], והתניא סככה כהלכתה וכו', ואם התנה עליהם הכל לפי תנאו עכ"ל. לכאורה קשה אמאי לא מקשה בל"ז ברייתות אהדדי, דהכא משמע דלא מהני בי' תנאי דלחגיגה מדמינן לה, והכי קאמר ואם התנה הכל לפי תנאו. אלא צ"ל בל"ז לא קשה מידי, דבאמת לא מהני בי' תנאי כמו בחגיגה, והא דקאמר ואם התנה הכל לפי תנאו י"ל דה"פ דעיין במס' שבת (דף מ"ה ע"א) בתו' ד"ה עד מוצאי י"ט האחרון של חג, הקשה ר"ת ביום טוב האחרון דלא אסר אלא מטעם מיגו דאיתקצאי בין השמשות מחמת יום שעבר, והא רבי שמעון שרי מותר השמן שבנר אף על גב דהוקצה בין השמשות [למצותו משום יום הבא]. ונראה לר"י דבמה שאוסרת הברייתא יום טוב האחרון לא אתיא כר' שמעון עכ"ל. א"כ י"ל הא דמסיים הברייתא עד מוצאי י"ט האחרון, הוא דעת ר' יהודא דס"ל מגו דאתקצאי בין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ועלה קאמר אם התנה הכל לפי תנאו, פי' על י"ט אחרון קאמר הוא דמהני תנאי דלא אסר אלא מטעם מוקצה, משא"כ בשבעה ימי סוכה לא מהני תנאי כמו בחגיגה. ומעתה מיושב קושי' התו' שמקשה והא דלא קאמר אבוהון דכולהו עצי סוכה דנפקא מקרא, י"ל דליכא למיליף מעצי סוכה, דהתם יליף לה מחגיגה וגזירת הכתוב, משא"כ נר חנוכה ה"א דמותר להשתמש כנגדה, לכך צריכין למיליף מדם. וגם ליכא למיליף מי"ט אחרון דאסור אף דלא ילפינן מחגיגה מ"מ אסור, הא לר"ש באמת מותר בי"ט אחרון, ולר' יהודא דאסור מטעם מגו דאתקצאי הא מהני בי' תנאי. ולפי"ז י"ל דר' יהושע בן לוי דפשיט להו מנר חנוכה, משום דקשי' לי' דבעי מיני' מהו להסתפק מנוי סוכה כל שבעה, ומשמע מתוך לשונם דעל י"ט האחרון לא קמבעי' להו דודאי מותר להשתמש בי"ט אחרון, ולכך קאמר להו הרי אמר אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, ולפ"ז משמע דאף בי"ט אחרון אסור, דכמו בנר חנוכה אסור להרצות מעות כנגדה משום ביזוי מצוה, א"כ גם בנוי סוכה אסור בי"ט אחרון משום ביזוי מצוה. ולפ"ז שפיר קא פשיט להו ר' יהושע בן לוי מנר חנוכה. ובזה מיושב קושי' התו' בד"ה סוכה תני' משמע דטעמא דנוי סוכה משום ביזוי מצוה, וקשה לר"י בפ' כירה משמע דטעמא משום מיגו דאתקצאי למצותה עכ"ל. נראה דתרווייהו איתנהו, דאי משום ביזוי לחוד, ה"א דמותר להסתפק מסוכה לסוכה, דהא ליכא ביזוי מצוה, כמו שמותר להדליק מנר מצוה לנר מצוה, אבל משום טעם מיגו דאתקצאי אסור אף לסוכה אחרת. וגם משום מיגו דאתקצאי לחוד, ה"א בי"ט אחרון שרי, אבל משום ביזוי מצוה אסור נמי בי"ט אחרון. והכי קא פשיט לי' ר' יהושע בן לוי מנר חנוכה, דכמו בנר חנוכה אסור להשתמש כנגדה משום ביזוי מצוה, ה"נ בי"ט אחרון של חג נמי אסור להסתפק משום ביזוי מצוה, ולכך צריך למימר טעמא הכא משום ביזוי מצוה. * * * דף כ"ג ע"א שם בגמ': אמר רב חייא בר אשי [אמר רב], המדליק נר של חנוכה צריך לברך. ורב ירמיה אמר, הרואה נר של חנוכה צריך לברך. אמר רב יהודה, יום ראשון הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט, ממעט זמן וכו'. מאי מברך, מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה עכ"ל. ופוק וחזי מה דאיתא בתלמוד ירושלמי במסכת סוכה (דף נ"ג ע"ד [פ"ג ה"ד]): כיצד מברכין על נר חנוכה, רב אמר ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על מצות הדלקת נר חנוכה עכ"ל. צא ולמד לפי נוסחת הירושלמי סבר רב דמברך על מצות נר חנוכה. אמנם לפי נוסחא בתלמוד בבלי מברך להדליק. ומן הראוי להתבונן מאי בינייהו בין הני שתי נוסחאות. ואמרתי ועניתי דהבנייהו הוא זה, דברכה על מצות נר חנוכה אפי' אי לא מדליק הבעל בית גופי' אלא על ידי שליח, השליח נמי מצי לברך הכי על מצות. וכן הרואה נר חנוכה נמי יכול לברך על מצות הדלקת נר חנוכה. לאפוקי לפי נוסחא דתלמוד בבלי דמברך להדליק, כגון זה אין יכול לברך אלא הבעל בית עצמו, אבל לא ע"י שליח. וכן הרואה נמי אין יכול לברך להדליק. ומצאתי להדיא בבית יוסף (סימן תרע"ו) בהלכות חנוכה וז"ל: כתוב בשבלי הלקט (סי' קפה) במטבע ברכות שטבע ה"ר יוסף, מצאתי ברכת חנוכה שטיבעה להדליק, טעות סופר הוא, חדא דסגי ליה על ידי שליח, ועוד אם כן מפני מה לא השיב רב פפי [פסחים דף ז' ע"ב] כשאמר לו רב פפא לא סגי דלאו איהו מהיל נהי דלא סגי דלאו איהו מהיל, דהא נר חנוכה סגי על ידי שליח ומברכין להדליק עכ"ל. וכן הוא בהרא"ש בריש מסכת פסחים ע"ש. ומעתה יובן שיטפת ורהיטת הש"ס אמר רב חייא בר אשי אמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך, ומדקאמר סתם המדליק צריך לברך, ולא מחלק בין המדליק בעל בית בעצמו או ע"י שליח, יש לומר דרב חייא בר אשי קאמר משמי' דרב דהמדליק צריך לברך על מצות נר חנוכה כנוסחת הירושלמי. ולזה הביא נמי ר' ירמי' אמר, ולא קאמר אמר רב ירמי', משום דרב ירמי' לא אתא לאפלוגי, אלא כלומר רב ירמי' נמי מסכים וסובר דמברך על מצות, וקאמר הרואה נר של חנוכה צריך לברך, משום דברכה על מצות הרואה נמי יכול לברך. איברא רב יהודא פליג בזה ארב וסבר דלא מברך על מצות אלא להדליק, נמצא דוקא המדליק מברך אבל הרואה אין מברך. הילכך קאמר רב יהודא יום הראשון הרואה מברך שתים ומדליק מברך שלשה. ויהיב טעמו בצדו מאי מברך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק, נמצא כיון דמברך להדליק ממילא יובן הא דמדליק מברך שלשה והרואה מברך שתים, דהראוה אין יכול לברך להדליק. ומופת חותך לזה נראה להביא הוכחה גמורה מש"ס דסוכה (דף מ"ו ע"א) שם נראה ומוכח דר' יהודא פליג ארב, ומילתא באפי נפשה קאמר דמברך להדליק, ולא קאי אלעיל מיני' לפרש דברי רב, אלא קושטא הוא כמו שכתבתי דרב סבר דמברך על מצות נר חנוכה, ור' ירמי' לא שמיעא לי', כלומר לא סיברא לי', אלא סובר דמברך להדליק. דהנה תמן תנינן במסכת סוכה וז"ל: אמר רב יהודה אמר שמואל, מצות לולב כל שבעה וכו'. ואף רב סבר כל שבעה מצות לולב. דאמר רבי חייא בר אשי אמר רב, המדליק נר של חנוכה צריך לברך וכו' עכ"ל. צא ולמד דרב יהודא קאמר משמי' דשמואל דמצות לולב כל שבעה, ולא משמי' דרב, ויפלא אמאי לא קאמר נמי משמי' דרב, הלא רב יהודא הי' משמש בבי רב כמו גבי שמואל. ובאמת שמעינן דאף רב סבר כל שבעה מצות לולב, כאשר הביא הש"ס ראיי' הואיל ואמר רב המדליק נר של חנוכה צריך לברך. אלא ע"כ צ"ל דר' יהודא לא שמיע לי' הך מימרא דרב דהמדליק צריך לברך, הילכך לא הי' יודע שום ראיי' דאף רב סבר הכי. ולכן לא קאמר הך מילתא לולב כל שבעה אלא משמי' דשמואל, ולא משמי' דרב. ומעתה מוכח הא דקאמר בתר הכי יום הראשון המדליק מברך שלש הרואה מברך שתים, לא קאי ארב, דהא רב יהודא לא שמיע לגמרי מרב לענין חנוכה, אלא אליבא דידי' קאמר, דהוא סבר המדליק מברך שלשה והרואה מברך שתים, משום כיון דמברך להדליק נמצא הרואה לא מצי לברך. אמנם אליבא דרב יש לומר דהוא סובר דמברך על מצות נר חנוכה כגרס הירושלמי, והרואה נמי מברך, וכן על ידי שליח וק"ל. * * *
שם בגמ': אמר רב יהודה: יום ראשון - הרואה מברך שתים, ומדליק מברך שלש. מכאן ואילך - מדליק מברך שתים, ורואה מברך אחת. מאי ממעט? ממעט זמן. ונימעוט נס! - נס כל יומי איתיה. ופירש"י בד"ה כל יומי איתיה - שהרי כל שמנה הדליקו מן הפך, אבל זמן משהגיענו להתחלת זמן הגיענו עכ"ל. ובהשקפה ראשונה מיד תוך כדי דיבור הי' הדבר קשה להולמו, מאי אולמי האי מהאי, מ"ש ברכת זמן מברכת נס, כי היכא דמברך נס משום דכל יומי נס איתא, א"כ ליברך נמי זמן בכל יומי ליתן הודאה ושבח שהגיע לנס שהי' בימים ההם. ולכן נראה לי לפרש דבאמת הן הן הדברים שמקשה הש"ס 'ונימעוט נס', כלומר מאי חזית דיש למעט זמן ונימעוט נס. ואם נפשך לומר נס כל יומי איתא זמן נמי יברך בכל יומי שנעשה הנס, כמו שהקשתי. לזה משני הש"ס מאי מברך, מברך להדליק והיכן צונו רב אוי' אמר מלא תסור, נמצא כיון דמקור חיוב ברכה נפקא לן מכללא דקרא לא תסור, אין בכלל אלא ברכת הנס, דזמן ליכא למילף מיני', דבהדי' תנינא דאין מברכין זמן אלא בשלש רגלים או אדבר דאתא משנה לשנה. וז"ל הש"ס במסכת עירובין (דף מ"ם ע"ב): ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי - אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן? לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. - אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי - חובה מאי? - א"ל: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים עכ"ל. הרי בעליל דרב ושמואל גופי' סברי דאין מברך זמן אלא בשלש רגלים. ואף ר' יהודא דהוא מרי' דשמעתתא הכא בשמעתתא דידן, דסבר מברך להדליק, הוא מודי דאין חובה לברך זמן אלא בשלש רגלים. נמצא יובן ויוצדק לן היטב דמשני הש"ס דיש למעט זמן משום דברכה להדליק ונס המה ילפינן מכללא דקרא לא תסור. ויתר עוז מצינו בש"ס דברכות פרק הרואה (דף נ"ד ע"ב) דמחויב לברך על הנס, וז"ל: הרואה מקום שנעשו בו נסים לישראל, אומר: ברוך שעשה נסים לאבותינו במקום הזה. מנא הני מילי? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא: ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו' עכ"ל. אבל זמן ליכא למילף מיני', דזהו מבואר דאין מברך זמן אלא בשלש רגלים, ממילא יובן ויוצדק דיש למעט זמן, ובהתחלת הזמן סגי שהוא משנה לשנה. * * * שם: והיכן צונו? רב אויא אמר: מלא תסור. רב נחמיה אמר: שאל אביך ויגדך וכו' עכ"ל. איברא במאי פליגי, מאי נפקא מיני'. ונראה דהבנייהו הוא זה, לרב אויא דיליף מלא תסור, נמצא אי עבר ולא בירך, עובר אלאו, דלדידי' הוא מצות לא תעשה. לאפוקי לר' נחמי' אינה אלא מצות עשה, ולא עובר אי לא בירך. * * *
בס"ד נסיון לנחש אימתי נכתבה הקונטרס 'חנוכת הבית לדוד'. הנה בהקדמת הקונטרס מתייחס רבינו למה שהדפיס בשמו הג"ר אברהם בנו של בעל המהריב"ן [נקרא גם מהריר"ן] בתוך ספרו דמר אביו. והספר הנ"ל נדפס בשנת תנ"ח. [הסכמת רבינו להספר הוא משנת תנ"ד. הסכמת הגר"א ברודא הוא מכסליו תנ"ח. והסכמת הגר"נ כ"ץ בעל הסמיכת חכמים הוא מטבת תנ"ח. גם יש שם הסכמה משבט תנ"ח]. רבינו מזכיר את הקונטרס הנ"ל בתשובתו לבעל השבות יעקב [שנדפס בשנת ת"ע]. ורבינו כותב בהתשובה שציוה להעתיק להשבו"י מקצת ממה שכתב בתוך קונטרס הזה. ואניח הנחה ראשונה שהקונטרס 'חנוכת הבית לדוד' שהזכיר רבינו בתשובתו להשבו"י הוא הוא הכת"י שהעתקנו. ודוק שהמאמר הראשון של הקונטרס שציוה רבינו להעתיק להשבו"י הוא מלה במלה מה שיש לפנינו בהכת"י. וגם יש להשוות הנוסח המקוצר של ההקדמה שכתב רבינו להשבו"י עם ההקדמה הארוכה של הכת"י. וז"ל רבינו בתשובתו לבעל השבות יעקב:
באמת דברי דוד הראשונים אשר זכין אדם שלא בפניו, שנתפזרו שמעתתיה בעלמא, ע"י הרב בן המחבר בית יהודא, הוא כתב את המגילה לסירוגין. כי שיחה דסירוגין נקטה, וקיצר בקצירת אומר, ומקטף ומחטף באשכולת, קטפא דפריו קודם לעליו, אשר העלה על מזבח הדפוס קבעו, ולא קמכווין כיון בעליות הפתח פתוח לאורך ורוחב כפתחו של אולם, וכדי שיהא הכל מוכן לתעודה, ולא יהי' חתום בלימודה, תורה חתומה ניתנה, חותם בתוך חותם, שחותמין במגן דוד, ויפקד מקום דוד, על כן בררתי דרך לעצמי, דרך הרבים ודרך היחיד, להיות גלוי לכל, ולהודיע במודעא רבא לאורייתא, דבור דבר על אופניו, מ"ש בספרי מועד דוד על השיטה דחנוכה, וקבעתי לו שם בפני עצמו: חנוכת הבית לדוד. ואעתיק למכ"ת אפס קצהו הצריך לעניינו דשיטה זו, ומיניה ומנאי תסתיים שמעתתא, בשבח המגיע לכתבי[ם], כתב נבחר לשון צדק בזה"ל...
קטעים של ההקדמה בהכת"י:
אלה דברי דוד הראשונים... ועשאן כיון לעליות פתח... שנתפזרו שמעתתן בעלמא ע"י הרב המופלא המנוח מוהר"ר אברהם נ"ע שהיה חד מעמודי בית המדרש לפרושים... והוא כתב את המגילות לסירוגין כי שיחה דסירוגין נקטי'... ומרוב חביבותא היה חוטף מכתף ומנטף קטפא דפירא... אז אמרתי שיהיה הכל מתוקן לתעוד"ה ולא יהיה חתום בלימודה תורה חתומה נתנה חותם בתוך חותם שחותמין במגן דו"ד ויפקד מקום דו"ד... על כן בררתי לעצמי דרך הרבים ודרך היחיד להיות גלוי לכל ולהודיע במודעא רבא לאורייתא דבור דבר על אופניו מה שכתבתי בספרי מועד דוד על השטה דחנוכה, וקבעתי לו שם בפני עצמו 'חנוכת הבית לדו"ד'... טעם לשבח המגיע לכתבי"ם, כת"ב נבחר...
אך שינוי אחד יש לציין שבהכת"י קורא להג"ר אברהם בתואר 'המנוח' ו'נשמתו עדן', הרי שלא הי' עוד בחיים. ולא כתב כן במכתבו להשבו"י. ונטפל בזה בהמשך. הנה קורות חייו של הג"ר אברהם לא ידוע לן, לבד ממה שכתב בעצמו בהקדמתו לספרו דמר אביו שהו"ל. ולכן אין אנו יודעים שנת פטירתו בדיוק. הנה רבינו סיים את מכתבו להשבו"י בזה"ל:
כ"ד אהו' דוד אפנהיים חונה פה ק"ק נ"ש וכל מדינת מעהררין ומצ"פ בק"ק פראג.
הנה מצינו הרבה תשובות שכתב רבינו בעת שהי' כבר חונה בפראג, ועדיין הי' מצודתו פרוסה לניקלשבורג. אך כאן הדברים להיפך, שהי' חונה בנ"ש ומצ"פ בפראג. ורק בכמה תשובות מצינו שכותב חונה בנ"ש ומצ"פ לפראג, בחו"מ סי' ו' כ"ו אב שנת תס"ב. ובאו"ח סי' ד' בחודש אייר שנת תס"ג. והנה ממה שידוע לן [לא בברירות] שרבינו נתקבל לאב"ד פראג בשילהו שנת תס"ב [לפני חודש אב]. ובמשך שנת תס"ג [אחר חודש אייר] העביר מגורתו לעיר פראג. [בשנת תס"ד כבר מצינו שכותב חונה בפראג]. {וקצ"ע שבאו"ח סי' ב' כותב חונה בנ"ש בשנת תס"ה, וז"ל:
כ"ד הכותב בחודש אלול אדמת"ך לפ"ק. פי המדבר בתפלה לדוד הק' אופנהיים, חונה פה ק"ק נ"ש וכל מדינת מעהררין, ודגל אהבה פרוסה על ק"ק פראג קהל עדת ישורון.
ויש לציין שבהכת"י נכתבו רצופים שני התשובות הנ"ל, תשובה הראשונה הוא שנדפס באו"ח סי' ד', והשני' הוא מה שנדפס בסי' ב', וילע"ב}. והיוצא לן שהמכתב שכתב להשבו"י כתבה לערך ריש שנת תס"ג. והיות שהזכיר שם את הקונטרס דילן, הרי שנכתבה באותה תקופה. [יתכן שזה הי' ביומין דחנוכה דשנת תס"ג]. ונמצא שהג"ר אברהם נפטר בין השנים תנ"ח [שהדפיס את הספר] ובין שנת תס"ג [כשכתב רבינו את הקונטרס]. אך דא עקא, שבאה"ע סי' י"ט ישנו תשובה מק"ק אייבשיץ בימי הספירה תס"ה, ששם חתום השם אברהם בהר"ר יהודא ליב ז"ל. והמו"ל הרב פילד ז"ל זיהה אותו להג"ר אברהם דילן [מפתח השמות תחת השם: ר' אברהם ב"ר יהודא ארי' ליב]. ונמצא שהי' עדיין בחיים בשנת תס"ה. ויתכן לומר שהי' שני מהדורות מהקונטרס, והראשונה [שאינו תח"י] נכתבה כנ"ל בשנת תס"ג, וקונטרס זה הזכיר רבינו בתשובתו להשבו"י, ואז הי' עדיין הג"ר בחיים חיותו, ולכן לא מתארהו רבינו בתואר 'המנוח'. והכת"י שיש בידינו הוא מהדורה אחרונה שכתבה רבינו מחדש [אחר שנת תס"ה], ובעת ההיא כבר לא הי' הג"ר אברהם בחיים. חוץ מאם נימא שטעה הרב פילד בזיהו את הרב אברהם בן יהודא ליב להג"ר אברהם דילן, והוחזקו שני אברהם בן יהודא ליב שלא דרו בעיר אחת. [ועי' שם בנשאל דוד ב'מפתח השמות' תחת השם: ר' בעריל פעריל העפטיר דיין בפראג ב"ר יהודא ליב אייבשיץ. וחוץ מזה טעה שם הרב פילד שכותב: שבשנות תס"ד הי' הג"ר אברהם דיין באייבשיץ, ואח"כ אבד"ק אויסטרליץ ב' או ג' שנים, 'ואח"כ' חזר... בניקולשבורג ונתמנה שם למגיד... וזה טעות דמוכח בהקדמת הג"ר אברהם, שהי' דיין באויסטרליץ 'לפני' השבע שנים שהי' בנ"ש]. ולפי"ז קמה וגם נצבה השערתינו שהקונטרס נכתבה בשנת תס"ג. {או נימא שלאיזה סיבה בחודש אלול תס"ה החזיר רבינו את משכנו לניקלשבורג כנ"ל בתשובה (או"ח ס"ב), ואז כתב את הקונטרס}.
